'ניצלתי רק כדי לא להשכיח את השואה [...]
נשרפתי כמו כולם במשרפות.
לא הכוח שלי מאיץ בי.
אני שליח ציבור.
ניצלתי על מנת שלא לתת מנוח'.

כיצד קבוצות שונות בתקופות שונות מגיבות להפיכת זיכרון השואה למסמן מרכזי של ה'אנחנו' הישראלי?
מי מתריס, חברתית ופוליטית, נגד מקומה המרכזי של השואה בתפיסות הזהות הישראלית?
עד כמה ההשתתפות במחזות השואה מסייעת לקבוצות שוליים בחברה הישראלית?
כיצד התקבלו מחזות שואה שנכתבו והוצגו בארצות אחרות, תורגמו לעברית והותאמו לחברה בישראל?