עמרם בלוי הנהיג את נטורי קרתא, קבוצה חרדית קנאית אנטי-ציונית, משלהי שנות השלושים עד אמצע שנות השישים של המאה העשרים. האיש והקבוצה הקטנה שהנהיג יזמו עשרות רבות של הפגנות, בעיקר בירושלים, במחאה על חילולי שבת ועל נורמות הצניעות במרחב הציבורי. הם התעמתו עם שוטרים והעסיקו רבות את משטרת ישראל, את נבחרי הציבור ואת השיח הציבורי והתקשורתי, והיו אורחים של קבע בבתי מעצר, בבתי משפט ובבתי כלא. עמרם בלוי עיצב במידה רבה את דימויהּ העָצמתי של נטורי קרתא כקבוצת מחאה. דימוי זה עומד ביחס הפוך לשוליותה המספרית, ורישומו ניכר עד ימינו בזיכרון הקולקטיבי ובדעת הקהל בישראל. אלה שהכירו את עמרם בלוי או פגשו אותו לא נותרו אדישים כלפיו. היו ששנאוהו, היו שחלקו עליו, אחרים ראו בו קוריוז ומייצגו של עולם שאבד עליו הכלח. בה בעת היו שגילו בו עניין, העריצוהו או ראו בו דמות מיתית. הוא לא היה למדן, תאולוג או פוסק הלכה, לא נשא בתואר או במשרה רבניים ולא היה עסקן במובן התנועתי-פוליטי. הוא לא נרתע מלקרוא תיגר על מוסכמות העולם החרדי וחולל סערה בנישואיו השניים לגיורת רות בן-דוד. עם זאת הוא היה אידאולוג ומפגין תקיף ונחוש שניחן באישיות ססגונית ומורכבת ובמזג סוער, ברגישות ובמאור פנים. ביוגרפיה זו, שמבוססת על מגוון עשיר של מקורות, פותחת צוהר לעולמם של חרדים קנאים אנטי-ציונים בכלל ושל עמרם בלוי בפרט. היא מספרת את סיפורו של מי שהתנגד למפעל הציוני ולמדינת ישראל ובו בזמן היה חלק בלתי נפרד ממנה. יש בספר זה משום הזמנה להתבונן בציונות, במפעל הציוני ובמדינת ישראל מנקודת מבטו של אחד המתנגדים הגדולים והעקיבים שקמו להם בחברה היהודית במאה העשרים. הספר ראה אור בשיתוף יד יצחק בן-צבי. קימי קפלן מלמד במחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו על שם ישראל וגולדה קושיצקי באוניברסיטת בר-אילן. תחום מחקרו הוא היסטוריה דתית במאות התשע עשרה והעשרים, והוא חוקר זרמים דתיים בחברה היהודית, את הדרשה וספרות הדרוש ואת הדת העממית.