״עם כניסת השבת הייתה האם מכסה את שערה, כנדרש מנשים נשואות, מדליקה נרות שבת ומברכת עליהם. אבל בערב שבת אחד, בעיצומה של הברכה, השתתקה פתאום, קרעה מעל ראשה את כיסוי הראש שלה וכיבתה את הנרות. ׳לא עוד׳ אמרה לבני משפחתה הנדהמים״.
״הזיכרון הפרטי של השואה יכול להמשיך להיות פעולה המערערת על הזיכרון הציבורי [...] או, כפי שהצגות אלו מעלות, יכולות להתקיים כפעולה עוצמתית של זיכרון חברתי שאינו מתקיים כזיכרון מונומנטלי אלא כזיכרון חי״