ההכללות'יהדות אמריקה' ו'היהדות הישראלית' מחמיצות את המורכבות ואת שלל
מַבָּעיה שלמסכת הקשרים המגוונת בין קהילות שונות ובין מגזרים בשתי החברות. בחינת הקשריםהללו [...] מחדדת שאלות עקרוניות בנוגע לזהות הישראלית ובנוגע לשייכותם ולזיקותיהם של ישראלים למרכזי חיים של יהודיםוישראלים מחוץ למדינת ישראל.
כיצד
מצלמים הלם קרב? באיזו דרך מסוגל הקולנוע לתעד זיכרונות משתקים? אילו דימויים
יכולים לייצג את ריח הדם הלופת את קנה הנשימה שנים לאחר שהסתיימה המלחמה? והיכן
נכון להציב את המצלמה מול מי שנמצא מולנו ובה בעת עודנו שם, עם המתים והפצועים של
החווה הסינית? והיכן
נכון להציב את המצלמה מול מי שנמצא מולנו ובה בעת עודנו שם, עם המתים והפצועים של
החווה הסינית?
בשנים 1948-1952 הגיעו העולים בזרם מהיר, שלא אִפשר תכנון מסודר. למתכננים ולאדריכלים לא היה מידע רב על העולים, ולא היה די זמן להקים יחידות דיור ומתקני ציבור במהירות מספקת. הדירות תוכננו לפי צרכי משפחת עולים "טיפוסית" ונמסרו להם לפי זמינות וזכאות, שקבעו הסוכנות היהודית ופקידי הממשלה. היעדר הרגישות להבדלי התרבות בין העולים רק החמיר את קשיי השתלבותם.
"ההנהגה הציונית, [...] האמינו שמדיניות ילודה היא כלי להשגת יעדים דמוגרפיים לאומיים, וקידמו [...] מדיניות מעודדת ילודה. מתח שרר [...] בין שאיפות הפרט [...] ובין יעדי הלאום; בין שאיפת הנשים להשתתף במאבק הלאומי [...] ובין זהותן המגדרית המסורתית, שהגבילה אותן למרחב הפרטי ולאימהותן."
"דוד בן־גוריון היה בראש ובראשונה איש המעשה ההיסטורי, אולם בה בעת פרס תפיסת עולם פוליטית בכתיבה רבת־היקף. כתיבתו הייתה בעיניו ובעיני אחרים קריאה לפעולה, והוא השתית אותה על ניתוח מעמיק של התנאים בני־הזמן."