הזמנה לשחרר את הדיון על מזרחיוּת מנקודת המבט הדיכוטומית של "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה". על בסיס מחקרים אמפיריים ובכתיבה אישית לא מתנצלת, מירב אהרון-גוטמן מותחת ביקורת נוקבת על שיח הדיכוי, ומזהירה מפני העיוורון המחשבתי הטמון בו.
כיצד
מצלמים הלם קרב? באיזו דרך מתעדים זיכרונות שמשתקים את בעליהם? אילו דימויים
יכולים לייצג את ריח הדם הלופת את קנה הנשימה שנים לאחר שהסתיימה המלחמה? ומאיזה מרחק נכון לצלם את מי שנמצא מולנו ובה בעת עודנו שם, עם המתים והפצועים?