החברה החרדית ודימוייה לנוכח מלחמת אוקטובר 2023: פרק בייצוגים שגויים
קימי קפלן
עברו חודשיים מאז נפתחו על החברה בישראל שערי גהינום, ובהרבה מאוד מובנים. קשה למצוא משפחה בחברה היהודית הלא-חרדית בישראל שאין בה מישהו או מישהי שמשרתים או שגויסו למלחמה זו על מעגליה המגוונים. בזיקה ישירה לכך, כולנו חווים שיחות טלפון, תכתובות דוא"ל וחילופי דברים בווטסאפ וברשתות חברתיות, עם חברות וחברים, עמיתות ועמיתים לעבודה וכן הלאה, שמטרתן לשאול לשלומם של מגויסים, להביע דאגה, לשתף בחוויות, ברשמים ובתחושות של פחד, להציע עזרה והן הלאה. גם אם מטרת השיחה היא אחרת, המלחמה והיטליה עולים גם בין אנשים ונשים שלא בהכרח מכירים אישית.
כמי שיש לו עניין מחקרי בחברה החרדית יש לי קשר עם חרדיות וחרדים שהוא ברובו המכריע מקצועי; מהם באופן יותר קבוע, מהם מעת לעת ומהם באופן אקראי או חד-פעמי. החוויה שלי מיום פתיחתה של המלחמה היא שאף לא אחד או אחת מחרדיות וחרדים אלה שאיתם הייתי ועודני בקשר לא שאל או התעניין האם יש במשפחתי ובסביבתי הקרובה משרתות ומשרתים ומה מצבם. שאלתי כמה אנשים ונשים בסביבתי האישית והמקצועית שיש להם קשר עם חרדיות וחרדים, וחווייתם היא זהה. זוהי התרשמות שלא מבוססת על מחקר סדור, ובכל זאת מדובר בתופעה מסקרנת שמזמינה התייחסות. בין אם היא מוסברת בחוסר הבנה, בניתוק, באטימות, בחוסר נעימות, ברגשות אשם או בכל צירוף של תחושות אלה, ואחרות, נראה לי שהיא קשורה להיבטים נוספים שנוגעים לחברה החרדית בימי מלחמה אלה.
הדברים מוקדשים לזכרו של סגן עומרי שוורץ, בן למשפחה שורשית, ענפה וערכית בשדמות
דבורה, צוער בקורס קצינים ששירת לפני כן כלוחם בפלוגת העורב של סיירת צנחנים,
וכמפקד. עלם חמודות שניחן במאור פנים, נבון, חד כתער, ערכי ומלא הומור, שלפני
גיוסו הקדיש שנה לקיבוץ בארי ונפשו נקשרה בזו של הקיבוץ על חבריו וחברותיו.
עברו חודשיים מאז נפתחו על החברה בישראל שערי גהינום, ובהרבה מאוד מובנים. קשה למצוא משפחה בחברה היהודית הלא-חרדית בישראל שאין בה מישהו או מישהי שמשרתים או שגויסו למלחמה זו על מעגליה המגוונים. בזיקה ישירה לכך, כולנו חווים שיחות טלפון, תכתובות דוא"ל וחילופי דברים בווטסאפ וברשתות חברתיות, עם חברות וחברים, עמיתות ועמיתים לעבודה וכן הלאה, שמטרתן לשאול לשלומם של מגויסים, להביע דאגה, לשתף בחוויות, ברשמים ובתחושות של פחד, להציע עזרה והן הלאה. גם אם מטרת השיחה היא אחרת, המלחמה והיטליה עולים גם בין אנשים ונשים שלא בהכרח מכירים אישית.
כמי שיש לו עניין מחקרי בחברה החרדית יש לי קשר עם חרדיות וחרדים שהוא ברובו המכריע מקצועי; מהם באופן יותר קבוע, מהם מעת לעת ומהם באופן אקראי או חד-פעמי. החוויה שלי מיום פתיחתה של המלחמה היא שאף לא אחד או אחת מחרדיות וחרדים אלה שאיתם הייתי ועודני בקשר לא שאל או התעניין האם יש במשפחתי ובסביבתי הקרובה משרתות ומשרתים ומה מצבם. שאלתי כמה אנשים ונשים בסביבתי האישית והמקצועית שיש להם קשר עם חרדיות וחרדים, וחווייתם היא זהה. זוהי התרשמות שלא מבוססת על מחקר סדור, ובכל זאת מדובר בתופעה מסקרנת שמזמינה התייחסות. בין אם היא מוסברת בחוסר הבנה, בניתוק, באטימות, בחוסר נעימות, ברגשות אשם או בכל צירוף של תחושות אלה, ואחרות, נראה לי שהיא קשורה להיבטים נוספים שנוגעים לחברה החרדית בימי מלחמה אלה.
חלקים לא מבוטלים שנוגעים לשיח הציבורי שמתקיים בימים אלה בישראל בנוגע לחברה החרדית מבוססים, לעניות דעתי, על העמדות ועל ייצוגים שגויים, אם מתוך התעלמות מתקדימים היסטוריים ואם מתוך חלומות ומאוויים של הדוברות והדוברים יותר מאשר מתוך ראיית המציאות. אלה מייצרים תמונה שגויה, לא מאוזנת ולעתים מעוותת, ומחמיצים היבטים חשובים. אתמקד כאן בשניים מתוך כמה מהם.
השיח התקשורתי והציבורי הכלל-ישראלי על אירועי ה-7 באוקטובר ומה שהתרחש מאז הוא אינטנסיבי, עוצמתי, מרובה פנים וממדים. יש בו גילויים נרחבים של כעס, חמלה, השתאות, צער, כאב, רגעים מרגשים עד דמעות, ובמנות גדושות ועצימות. אחד המוקדים של שיח זה שמתקיים בחברת הרוב היהודית הלא-חרדית הוא החברה החרדית, בשני הקשרים עיקריים: האחד, חרדים שהחליטו להתגייס צבא או שהביעו עניין או נכונות לעשות זאת (זאת בניגוד לעיסוק שקדם למלחמה ואשר התמקד ברוב המכריע של החרדים שלא מתגייס). ההקשר השני הוא גילויים של התנדבות, עשייה ותרומה אזרחיים לטובת חיילים בסדיר ובמילואים, ושל עזרה לאלה שנעקרו מבתיהם וחרב עליהם עולמם, למען משפחות שבהן אב המשפחה משרת במילואים, ומקרים מעטים של עזרה למשקים, למושבים ולקיבוצים שהחקלאות בהם נפגעה. סיוע זה מתבטא בין השאר בסיוע למשפחות אבלות בנוגע להלוויות ולימי האבל, בהכנת אוכל עבור חיילים בעוטף עזה טרם כניסת הכוחות לרצועת עזה, וכך גם עבור משפחות של מגויסים (לדוגמה, יוזמה מתוך חסידות קרלין לחלק עוגות למשפחות של מגויסים בלוד), באריזת ציוד ואוכל, באיסוף בגדים, בסיוע בתרופות ובציוד נוסף באמצעות עמותות וארגונים חרדיים.
אינני כולל בדברים אלה את הפעילות הייחודית של ארגונים כיד שרה, ובימים אלה באופן עוצמתי במיוחד זק"א שפועל מאז יומה הראשון של המלחמה בזירות רצח שהן עדות אילמת לרוע לאכזריות שלא ניתנים להכלה. ארגונים אלה מזוהים עם החברה החרדית אף כי חשוב לציין שיש בהם גם מתנדבות ומתנדבים שאינם חרדים.
השיח הציבורי סביב מופעי ההתנדבות האלה נושא בעיקרו אופי של התלהבות והתרגשות מעצם הנכונות של החרדים להירתם למוקדים שונים של המאמץ האזרחי, ויש מי שרואים בכך רגע מכונן שטומן בחובו שינוי בחברה החרדית וביחסיה עם ואל המדינה וחברת הרוב היהודית בישראל, ונכונות לשאת בנטל השירות הצבאי. ביטויים לכך ניתן למצוא בין השאר בכתבות של יאיר שרקי בערוץ 12, בהתנסחויות של אמיר איבגי ורינו צרור בתוכנית הרדיו שלהם בגלי צה"ל, בדגש התקשורתי על תשומת הלב של ראש הממשלה בנימין נתניהו דווקא לקבוצת חרדים שהתגייסו במהלך ביקורו בבסיס קליטה ומיון בתל השומר, בכתיבה של חרדיות וחרדים בעלי השכלה אקדמית שמזוהים עם האגפים המודרניים והליברליים יחסית של חברה זו. הרשימה ארוכה. יש מי שמדברים על התגייסות "שלא נראתה כמוה במלחמות הקודמות".
אולם, גילויי ההירתמות של החברה החרדית בעת הזאת אינם בבואה מהימנה או מייצגת של כלל החברה החרדית על שלל קבוצותיה וחבריה, בדיוק כפי שההתנהלות של מנהיגים פוליטיים חרדיים אינה כזו.
נראה שיש להעמיד דברים על דיוקם ושאסור להתעלם מתקדימים היסטוריים, מאירועים מכוננים קודמים ומרישומם לטווחי זמן ארוכים יותר, ככל שהיה כזה. המסקנה המתבקשת מתוך כך היא שהדיווחים בתקשורת הלא חרדית על אודות הירתמות החרדים בעת הזאת, הפרשנות שניתנת להם, ונימתם המתרפקת, מבוססים על תובנות שגויות ועל דימויים ומאוויים יותר מאשר על ראייה מפוכחת של המציאות. מה שמרתק לא פחות הוא הזיכרון הקצר של אירוע מכונן מסוג אחר שחווינו אך לפני שנתיים-שלוש, מגפת הקורונה, שגם הוא עורר תגובות ותחושות בעלות אופי דומה שהתבדו.
אתייחס תחילה להתגייסות לשירות צבאי. ראשית, מספר המתגייסים החרדים בפועל הוא קטן מאוד, שבר אחוז מאוד שולי ממספר המתגייסים הפוטנציאלי. שנית, חלק מהם עושים זאת ממניעים נוספים ובהם זכאות לכשירות להגיש מועמדות למשרות מסוימות בשירות הציבורי, כלומר ניצול הזדמנות וסנטימנט ציבורי חיובי; אין בזה פסול לכשעצמו אבל העמדת הגיוס כמונע ממניעים של פטריוטיות ושל דחף לחולל שינוי בחברה החרדית אינו נכון. שלישית, מספר המתגייסים בוודאי בגילים הצעירים, בקרב תלמידי הישיבות, אברכי הכוללים הליטאיים ובמעגלים הפנימיים של החצרות החסידיות הוא זעום. כלומר, מדובר בתופעה שולית הן במספר המתגייסים והן במה שקשור למעגלים שממנה היא מגיעה וטיב מניעיה, והיא לא עומדת בשום יחס לשיעורי ההתנדבות למילואים של ישראלים לא-חרדים ששוחררו בעקבות גילם או מסיבות אחרות, ושל אחרים שמתנדבים במסגרות צבאיות או אזרחיות אחרות. מכאן שהטענה שלפיה השינוי הוא משמעותי היא מופרכת, ובנוסף לכך היא דוחקת ומרחיקה את הביקורת כלפי ליבת "חברת הלומדים" החרדית.
הדברים נכונים לא רק באשר לגיוס בפועל, אלא גם בנוגע ליחס אל השירות צבאי. אומנם מנהיגים רוחניים חרדים ספורים מאוד תהו בשבועות החולפים לפשר אי הנשיאה בנטל בימים כאלה, אולם אלה הם קולות מעטים ובעיקר שוליים שאינם מייצגים את המסה הקריטית של הזרם המרכזי בחברה החרדית, שהוא רובה המכריע מבחינה מספרית. דוגמה אחת לכך היא הרב דוד לייבל שקולו מזוהה עם זה של חרדים "מודרניים" או "חדשים". יתר על כן, כמה ראשי ישיבות ומנהיגים מרכזיים יצאו באמירות מפורשות וחד משמעיות נגד התגייסותם של חרדים בכלל ושל בחורי ישיבות ואברכי כוללים בפרט, ולא בררו מילים ביחס לאובדן הדרך שהתגייסות זו ועצם ההתלבטות לגביה מבטאים. שני סקרים שנערכו לאחרונה בקרב חרדים בנוגע ליחס לשירות צבאי מאששים בבירור שלא חל שינוי משמעותי בעמדות של חרדיות וחרדים ביחס לגיוסם של אלה לשירות צבאי.
עיון קצר בשני תקדימים היסטוריים רלוונטיים, שנתפסו כרגעים מכוננים בתולדותיה של מדינת ישראל, מלמד שהמתרחש בימינו אלה איננו יוצא דופן; להפך. כפי שהראה יובל פרנקל במחקרו על החרדים בירושלים בתקופת המצור על העיר ב-1948, בחורי ישיבות התנדבו אז לסייע למאמץ המלחמתי, ובמספרים ובאחוזים הרבה יותר גדולים משיעורם בימים אלה. מאחר שרובם לא היו כשירים פיזית וחסרי הכשרה הם גויסו למערכי סיוע שונים, ולעניינינו מה שחשוב במיוחד הוא שהם עשו זאת בניגוד לעמדת רוב ראשי הישיבות שבהן הם למדו, זאת מאחר שמצבו של היישוב חייב, להבנתם, הירתמות. גם במהלך מלחמת יום הכיפורים (1973), שנתפסה כמלחמה על עצם קיומו של "הבית השלישי", וסמוך לאחריה, היה גל של בחורי ישיבות ואברכי כוללים שהתגייסו, ככל הנראה קטן במספרם ובשיעורם היחסי מזה שהיה ב-1948, וגם הוא גונה בידי ראשי הישיבות החרדיות. למרות השונות בין שני המקרים, אותה רוח של התנדבות לא הותירה רושם משמעותי ארוך טווח והוא נמוג.
ככל שהתקדימים ההיסטוריים הללו רלוונטיים, נטל ההוכחה מונח אפוא לפתחו של מי שטוען שמדובר כעת בנקודת מפנה או בשינוי הן ביחסה של החברה החרדית כלפי הגיוס לצבא והן בגיוס בפועל. כך או כך, לא מדובר באירוע חסר תקדים וחשוב להבין את עוצמת האידיאולוגיה החרדית ששבה ומכריעה את תחושות שותפות הגורל, הסולידריות היהודית והישראלית והחובה ליטול חלק במאמץ הלאומי, שצצות באופן טבעי ברגעים שנתפסים מכוננים.
הבדל משמעותי אחד בין שני התקדימים האמורים לבין שלהי 2023 הוא מספרם של בחורי הישיבות ואברכי הכוללים שגיוסם נדחה משנה לשנה, ובסופו של דבר נעשה לא רלוונטי מסיבות שונות והופך לפטור. מספרם בימים אלה עומד על עשרות אלפים רבים, כמה אלפים בכל שנת גיוס, והוא גדול לאין ערוך ממספרם ב-1948 וב-1973.
הגידול המכריע במספר בחורי הישיבות ואברכי הכוללים מחדד את האתגר שבפניו ניצבים ערך ואתוס מרכזיים בחברה החרדית, והוא ההצדקה הערכית המהותית לדחייה ולפטור. לתפיסתם, "תורה מגנא ומצלא", תורה מגנה ומצילה; לימוד התורה של הילדים, של בחורי הישיבות ושל האברכים, שומר על עם ישראל ומגן עליו יותר מאשר צבא ההגנה לישראל וגייסותיו. זו לא פרפרזה; לימוד התורה וחשיבותו מוצגים באופן רווח בשיח הפנימי החרדי ובפרסומים רבניים ופופולריים באמצעות מטאפורות צבאיות מובהקות ומושווים לשירות צבאי כפשוטו.
דומה שחלק לא מבוטל מחברת הרוב היהודית בישראל חולק על תפיסת עולם זו ואיננו שותף לחוזה החברתי-פוליטי הזה, וכעת, מבחינתו, לכאורה, הוא קרס ב-7 באוקטובר 2023. בפשטות, מעולם לא היו במדינת ישראל כל כך הרבה לומדי תורה בגיל של שירות צבאי שהגנו בלימודם על עם ישראל, כך לפי תפיסתם, ומעולם לא היה בתולדותיה של מדינת ישראל אסון כה קשה ואכזרי עם כל כך הרבה הרוגים ביום אחד, שלא לומר חטופים ופצועים בגוף ובנפש, רובם אזרחיות ואזרחים.
חשוב להדגיש שמבחינת הרוב המכריע של החרדיות, החרדים ומנהיגיהם הרוחניים האמונה לפיה תורה מגנה ומצילה לא קרסה. כך למשל, נוכח חשיפת התוכניות של מפקדי החמאס להגיע למחוזות שלא הגיעו אליהם, להשתלט על עירם ולרצוח עוד רבים, דוברים חרדים טוענים שבזכות לימוד התורה נמנע אסון כבד הרבה יותר. אולם, מבחינת מי שלא מאמינים בערך האמור ובחוזה שנגזר ממנו, אם גם הכילו אותם, לימוד התורה של כל האלפים הרבים מאוד האלה לכאורה לא הגן ולא הציל, והשאלה היא למה? מסקנה אפשרית היא שאותם אלפים רבים אכן לא לומדים כנדרש, שכן אילו למדו באופן ראוי, מלא ומחויב ברף שהם מציבים לעצמם כמי "שממיתים עצמם באוהלה של תורה", האסון היה נמנע. יהיו ההסברים אשר יהיו, נראה שחברת הרוב בישראל ונציגיה במערכת הפוליטית הישראלית שהסכימו לקבל ולהכיל את תפיסת החרדים לפיה תורה מגנה ומצילה ואת החוזה החברתי שנגזר ממנה, כלומר את הדחייה ואת הפטור הגורפים, ניצבים בפני התלבטות מכריעה. מעניין יהיה לראות אם מי שנמנים על הקבוצות השונות בחברה הלא-חרדית בישראל אשר קיבלו את ההבטחה והחוזה של החברה החרדית לפיה לימוד התורה יגן ויציל, ישנו את גישתם בנוגע לשירות הצבאי של חרדים ויתבעו שינוי מהותי בכל הקשור להסדרתו מכאן ואילך בין אם בהסכמה או מכוח היותם הרוב.
חשוב להדגיש שמבחינת הרוב המכריע של החרדיות, החרדים ומנהיגיהם הרוחניים האמונה לפיה תורה מגנה ומצילה לא קרסה. כך למשל, נוכח חשיפת התוכניות של מפקדי החמאס להגיע למחוזות שלא הגיעו אליהם, להשתלט על עירם ולרצוח עוד רבים, דוברים חרדים טוענים שבזכות לימוד התורה נמנע אסון כבד הרבה יותר. אולם, מבחינת מי שלא מאמינים בערך האמור ובחוזה שנגזר ממנו, אם גם הכילו אותם, לימוד התורה של כל האלפים הרבים מאוד האלה לכאורה לא הגן ולא הציל, והשאלה היא למה? מסקנה אפשרית היא שאותם אלפים רבים אכן לא לומדים כנדרש, שכן אילו למדו באופן ראוי, מלא ומחויב ברף שהם מציבים לעצמם כמי "שממיתים עצמם באוהלה של תורה", האסון היה נמנע. יהיו ההסברים אשר יהיו, נראה שחברת הרוב בישראל ונציגיה במערכת הפוליטית הישראלית שהסכימו לקבל ולהכיל את תפיסת החרדים לפיה תורה מגנה ומצילה ואת החוזה החברתי שנגזר ממנה, כלומר את הדחייה ואת הפטור הגורפים, ניצבים בפני התלבטות מכריעה. מעניין יהיה לראות אם מי שנמנים על הקבוצות השונות בחברה הלא-חרדית בישראל אשר קיבלו את ההבטחה והחוזה של החברה החרדית לפיה לימוד התורה יגן ויציל, ישנו את גישתם בנוגע לשירות הצבאי של חרדים ויתבעו שינוי מהותי בכל הקשור להסדרתו מכאן ואילך בין אם בהסכמה או מכוח היותם הרוב.
הנושא השני שזוכה לתשומת לב ולגילויי התרגשות עוצמתיים בשיח הציבורי והתקשורתי הוא, כאמור, גילויי ההתגייסות וההירתמות של חרדיות וחרדים לסייע לחיילות, לחיילים ולמשפחותיהם, ולאוכלוסיות נוספות, זה כמה שבועות. תחילה יש לומר שגם במלחמות גדולות קודמות במדינת ישראל היו גילויים של סולידריות בחברה החרדית, אולם, שוב, הם התבררו כזמניים ומונעים מהזדהות, משותפות גורל, מתחושת אשם וכיוצא באלה, תחושות שנמוגו עם שוך ימי המלחמה.
ראוי לציין עוד שהגידול וההתרחבות של ממדי ההתנדבות וההתגייסות, ודעיכתם, מצויים בה במידה בקרב קבוצות אחרות בחברה בישראל, ואין בזה אפוא דפוס שהוא חריג. חשובים מכך אולי הם רשמים מצטברים לכך שהיקף ועוצמת ההתגייסות האזרחית בקבוצות שונות בחברה בישראל גדולים, חזקים ומעגליהם רחבים יותר באופן יחסי בהשוואה לאלה שבאים מתוך החברה החרדית. כך בין השאר עולה מחקלאים, מפעילים בארגוני מתנדבים שונים, מההיקפים של גיוס תרומות, ממספרי המתנדבים שעליהם מדווחים פעילות ופעילים חרדים. אכן אלה רשמים, אבל רוח הדברים המתקבלת היא דומה בנימתה.
חיזוק לכך מתקבל מביקורת שנשמעת בחברה החרדית על הירתמות זו נוכח הסכנות שהיא טומנת בחובה. דוגמה אחת מרבות היא דברים שכתב תושב מודיעין עילית בתגובה להזמנת העירייה בעירו ל"נערות להרשם למיזמי התנדבות". הוא רואה בהתנדבויות אלה "עקירה ברורה של 'כל כבודה בת מלך פנימה'", ומציין ש"כל בר דעת מבין שבעת חירום פעילות במישור זה עלולה לפגוע בצניעותן של בנות ישראל הכשרות והצנועות" זאת בהשפעת פעילות משותפת עם "נוער" לא חרדי. פעילות זו, ב"קטיף בפרדסים" ו"במוקדי פעילות בדרום למען הצבא והאזרחים", טומנת בחובה סכנה של "השתלבות ברוח הפרצים הזרה המציפה בימים אלו את היהדות החרדית". לדבריו, "אין לנו שום צורך להוכיח סולידריות לאף אחד, אדרבה עלינו לחנך לצעדים הפוכים כדי לתת להן", כלומר לבנותינו, "חיסון מרוחות העוועים המציפים את כל האויר".
חיזוק לכך מתקבל מביקורת שנשמעת בחברה החרדית על הירתמות זו נוכח הסכנות שהיא טומנת בחובה. דוגמה אחת מרבות היא דברים שכתב תושב מודיעין עילית בתגובה להזמנת העירייה בעירו ל"נערות להרשם למיזמי התנדבות". הוא רואה בהתנדבויות אלה "עקירה ברורה של 'כל כבודה בת מלך פנימה'", ומציין ש"כל בר דעת מבין שבעת חירום פעילות במישור זה עלולה לפגוע בצניעותן של בנות ישראל הכשרות והצנועות" זאת בהשפעת פעילות משותפת עם "נוער" לא חרדי. פעילות זו, ב"קטיף בפרדסים" ו"במוקדי פעילות בדרום למען הצבא והאזרחים", טומנת בחובה סכנה של "השתלבות ברוח הפרצים הזרה המציפה בימים אלו את היהדות החרדית". לדבריו, "אין לנו שום צורך להוכיח סולידריות לאף אחד, אדרבה עלינו לחנך לצעדים הפוכים כדי לתת להן", כלומר לבנותינו, "חיסון מרוחות העוועים המציפים את כל האויר".
בה במידה, חשוב לציין שיש בחברה החרדית גילויי הזדהות ושותפות גורל באופנים שהם שונים מאלה שרווחים בחברה הלא-חרדית, והם כוללים תפילות וצומות מיוחדים, וקיום טקסים כאלה ואחרים. מי שלא מאמינים בערכם של אלה האחרונים לא יכולים לבטל את העובדה שמבחינת החרדי או החרדית הממוצעים מדובר בביטוי של אכפתיות ושל סולידריות בדרכם שלהם.
כך או כך, מדובר בתופעה כלל יהודית-ישראלית, ומשכך מדוע יש גילויים עוצמתיים ויתרים של התרגשות והתלהבות בכל מה שקשור להירתמות של החברה החרדית למאמץ האזרחי? דומה שהסבר אחד לכך הוא שהדבר לא נתפס כמובן מאליו. התופעה של ישראלים שמסייעים בעבודה חקלאית במעגלים השונים של יישובי עוטף עזה מרגשת, וכך גם עידוד צריכת תוצרת מקומית והתגייסות של אנשי ושנות מקצוע שונים לטובת חיילות וחיילים שגויסו. חקלאים ורפתנים שמסייעים זה לזה נתפסים כביטוי של אחווה, רעות וערבות של עובדות ועובדי אדמה זה לזה. כל אלה מוצגים כחלק מ"הרוח הישראלית", העם "שיודע להתאחד ברגעים קשים" וכן הלאה על זו הדרך אמירות מרוממות נפש ורוח, והן מחוברות באותה נשימה לרגעים קשים קודמים שבהם כך בדיוק קרה. כלומר, סוג של תלכיד אפי-גנטי של החברה היהודית בישראל.
לא כך ביחס לחברה החרדית להתרשמותי; ההנחה הסמויה היא שהם מתגייסים למרות נטייתם להיבדל ולהסתגר ומכאן שהיא מרגשת וממיסת לב במיוחד, ומפתחת ציפיות לשינוי מהותי במערכת יחסי הגומלין בין החברה החרדית לבין חברת הרוב בישראל. כלומר, התגייסותם איננה מובנת מאליה. משל לנער או נערה מתבגרים שלא נוקפים אצבע בכדי לעזור במטלות המשפחתיות והביתיות, וכל בני הבית התרגלו לכך. והנה, פתאום, אותם נער או נערה מתנדבים לסייע במשהו. באופן טבעי בני הבית מגיבים בפליאה, בהשתאות ובהתלהבות, ורואים בזה ביטוי אפשרי לשינוי, שלא לומר מהפך. במילים אחרות, התיאורים הנרגשים והמפליגים ביחס לגילויי ההתנדבות האזרחיים בחברה החרדית הם בעיקר תוצאה של ההנחה שברירת המחדל היא שהם אינם כאלה בימים כתיקונם.
כעת, אילו היו לנו רק תקדימים היסטוריים שחוזרים לאחור עשרות שנים אפשר היה להבין שהם נשכחו מלב. אולם אך לפני שנתיים-שלוש בשיאי מגפת הקורונה שורה של עיתונאים, כותבי מאמרי דעה ואישים בולטים בשיח הציבורי תיארו רגעים ומצבים שריגשו אותם עד דמעות, ושבישרו מבחינתם את תחילתו של שינוי מהותי בחברה החרדית ובמערכת יחסיה עם המדינה, עם צבאה, ועם חברת הרוב בישראל. כמה מחוקרות החברה החרדית ומחוקריה הצטרפו לכתיבה זו וחזו את השינוי המיוחל. אלא שעם הזמן התברר שמדובר היה בעיקר במאווייהם של הכותבים לגווניהם הרבה יותר מאשר ראייה מפוכחת של המציאות.
עלינו להבין שתהליכי ההשתלבות של חרדיות וחרדים בחברה בישראל ותהליכי הישראליזציה שמתרחשים בחברה זו אין משמעותם נטישת ערכים ואתוסים חרדיים מרכזיים, איבוד זהויות חרדיות וטמיעה בחברה בישראל. כך לפחות עד כה, ובניגוד למה שאולי יש מי שהיו רוצים ועדיין מקווים שיקרה, ומתוך כך נלהבים ומתרגשים מביטויים רגעיים לכך, ושבים ומתאכזבים. ההשלכות האפשריות של תובנה זו תצטרפנה לעוד כמה וכמה שתעסקנה את החברה בישראל לאחר שוך הקרבות.
קימי קפלן מלמד במחלקה לתולדות ישראל ויהדות זמננו באוניברסיטת בר-אילן. ספרו עמרם בלוי: עולמו של מנהיג נטורי קרתא ראה אור בהוצאת מכון בן-גוריון ויד יצחק בן-צבי.
תמונת שער: ארכיון דן הדני, האוסף הלאומי לתצלומים על שם משפחת פריצקר, הספרייה הלאומית Dan Hadani Collection, The Pritzker Family National Photography Collecti