מדיניות החוץ של ישראל ייחדה בעשרים שנותיה הראשונות מאמצים מרובים להבטחת הכרה בין-לאומית במציאות שעוצבה בסיום מלחמת העצמאות. במסגרת מאבק מדיני זה הייתה עמדתו של העולם הנוצרי אחת הבעיות הסבוכות שהמדינה הצעירה התמודדה אתן. אף שעמדה זו לא הייתה אחידה, בירושלים ראו בעולם הזה גורם בין-לאומי עוין שיכול לפגוע ישירות ובעקיפין בישראל. הספר מציג לראשונה את התמודדותה הדיפלומטית של ישראל עם מציאות זו, שהייתה כרוכה בטיפולה המורכב בקהילות הנוצריות וברכוש של הכנסיות שבתחומה. המחקר מבליט את הלבטים שהיו כרוכים בהופעה הראשונה של ריבונות יהודית מדינית מול העולם הנוצרי, ואת העובדה המעניינת כי גישתה לעולם זה בשנותיה הראשונות נשענה על יסודות של פוליטיקה רציונלית ועל שיקול תועלתני וקר של מדינה עצמאית, אך היא ניזונה גם ממשא היסטורי-דתי-רגשי ייחודי שנשאה על כתפיה והשפיע על החלטותיה ועל שיקוליה.