ספר זה מציע בחינה אתנוגרפית מדוקדקת של האירוע הציבורי הגדול ביותר ביישוב בתקופת המנדט, הלוא הוא קרנבל הפורים בתל אביב. המחבר עוקב אחר התפתחות החגיגות משלהי התקופה העות'מאנית עד אמצע שנות השלושים, ומתאר בפרטי פרטים את שני ענפיהן המרכזיים: נשפי הפורים באולמות ותהלוכת המיצגים הגדולה ברחבי העיר, שהחל ב-1932 נקראה 'עדלאידע'. אין הוא מסתפק בשחזור החגיגות לפרטיהן ובאריגתן בחיי היום-יום של היישוב, אלא מבקש להציע נקודת מבט אחרת, אנתרופולוגית, לחקירתן של התרבות העברית החדשה והאידאולוגיה הציונית, במקום הדגש הפוליטי-אידאולוגי המאפיין באופן מסורתי את חקר הלאומיות היהודית. מחקר אתנוגרפי-היסטורי זה מציע נקודת מבט שונה לדיון בבעיות אחדות: היחס בין הווה לעבר בתרבות העברית החדשה, הריבונות והיחס ללא-יהודי במחשבה הציונית, האיזון בין עיר לכפר והמתח בין מרכיביה השונים של תרבותה המתחדשת של חברת המהגרים. הספר זכה בפרס ע"ש איש-שלום לספר ביכורים לשנת תשע"ה.