מִדבר, אי, חומה בוחן בראייה תרבותית־היסטורית רחבה את ריבוי המשמעויות המורכבות והמנוגדות של מרחב המדבר כאזור גאוגרפי וכנוף סמלי בתרבות העברית הלאומית ובחברה הישראלית.

מתחילת ההתיישבות בארץ ישראל התייחסו המתיישבים הציונים אל המדבר כאל נוף שמייצג קשרים שונים בין מרחב ובין זיכרון, ומשלב בין העבר הקולקטיבי ובין החזון הלאומי. דימויי המדבר אצרו בחובם את דמויותיהם של האבות המקראיים וגילמו את שורשי האומה במזרח, אך בה בעת המחישו את השלכותיה של תקופת הגלות על נוף הארץ. המדבר היה מושא היקסמות ומקור השראה לדמות היהודי החדש, הארץ־ישראלי, אך נתפס גם כאיום על

היישוב, שראה עצמו כאי מוקף במדבר שיש להיאבק בו ולהתגונן מפניו.

לאחר 1948 המשיכו זירות תרבות ומעגלי שיח ועשייה שונים לבטא את ריבוי פניו ומשמעויותיו של המדבר, ששטחו במדינת ישראל היה גדול ממחציתה. בשיח ההתיישבות הצטייר הנגב כסְפַר מדבר מאתגר ומוזנח, שניוּת שעיצבה את מדיניות הממשלה באזור הנגב, ובכלל זה את היחס כלפי תושביו הבדואים. ברבות הזמן ובראייה רחבה מבעבר התחזק בתרבות הישראלית דימויה של המדינה כולה כאי של קִדמה במזרח התיכון הזקוק להגנה מן המרחב הנחשל סביבו. בשיח הסביבתי התהפכו היוצרות כי תנופת הבנייה של היישוב היא שמציבה סכנת כליה למדבר ולסביבתו האקולוגית. בשיח התיירות המדברית שהתפתח בישראל בעשורים האחרונים הגישות המנוגדות הללו מתקיימות זו לצד זו תוך כדי התעלמות מהסתירות ביניהן.

חקר המדבר כנוף סמלי מעניין במיוחד דווקא בגלל חשיבותה של ההתיישבות בחזון הלאומי של התנועה הציונית והשפעתה על התוויית פעולותיהם של המתיישבים, מוסדות ההתיישבות ומדינת ישראל. להבדיל מ'הקוד המרחבי' של החברה היהודית הציונית בארץ, שהתמקד ביישוב העברי והציב את המרחב המדברי כרקע לו, ספר זה מעמיד את המדבר במרכז דיונו. מזווית זו זרובבל בוחנת את הקשרים התרבותיים והמנטליים שיצרו המושגים מדבר, אי וחומה

ודנה בהשפעתם על תפיסת מקומה של ישראל במרחב הים־תיכוני.