ההיסטוריה של מדיניות החוץ של ישראל היא תחום עיון אקדמי חדש. דפוסי סודיות שאפיינו את היישוב בתקופת המנדט הבריטי השתמרו גם לאחר הקמת המדינה והשפיעו על היקפו ועל טיבו של החומר ההיסטורי שנחשף לעיון, וממילא על העיסוק הציבורי בנושאי מדיניות חוץ. שיתוף הפעולה של התקשורת עם הממשלה מנע אף הוא חקירות, ונושאים רגישים לא נודעו לציבור. אפילו עניינים שאין הסודיות מחויבת בהם, כמו רכש הדלק, לא נחשפו בתקשורת.
גורמים רבים מעכבים את המחקר ומעיבים עליו: החקיקה בתחום חשיפת חומרי הארכיונים בישראל והארכת משך האיפול, סירוב המדינה לחשוף תיעוד ביטחוני ועיכובים ניכרים בחשיפת המסמכים השמורים בארכיונים, אף שהחוק מורה על חשיפתם. מדיניות החוץ של מדינת ישראל יכולה להיחקר אפוא רק בהדרגה.
בשנות התשעים החל להתפרסם מחקר בתחום זה, ומאז הוא מוסיף להיכתב על בסיס מסמכים מסווגים שנחשפים אט־אט. ספר זה מתַכלל את הספרות המחקרית הקיימת ופורס יריעה כרונולוגית רחבה, החל במאה ה־ 19 , בשורשיה ההיסטוריים של מדיניות החוץ של ישראל, וכלה בהסכמי אוסלו, בשנת 1993.
מדיניות החוץ של ישראל נועדה להבטיח קשרים ויחסים שיסייעו לה ויחזקו את קיומה ואת חוסנה – יעד־העל של המדינה. פתרון הסכסוך עם מדינות ערב ועם הפלסטינים היה אחת המטרות שנועדו להבטיח זאת, ולא חזוּת כל עשייתה הדיפלומטית. דיפלומטים ישראלים נרתמו להשגת יעדיה של ישראל, ולצדם פעלו אישים רבים אשר השפעתם על הדיפלומטיה הישראלית הייתה מכרעת, אף שלא מילאו תפקיד דיפלומטי רשמי.
אורי ביאלר מניח בספר זה יסודות להבנת מרכיבים חשובים במדיניות החוץ של ישראל, מנתח אותה, על היבטיה והקשריה השונים, וממזג את קורותיה של המדינה לכלל סיפור אחד.