האם הִפלתה מדינת ישראל את יהודי צפון אפריקה וערכה בהם 'סלקציה' בטרם עלו? עד כמה השפיעו דימויים ודעות קדומות על יהודי צפון אפריקה בקביעת מדיניות העלייה? מה עשתה מדינת ישראל כאשר התברר שמרוקו עומדת לסגור את שעריה? הספר עולים במשֹורה עוסק בשאלות אלו ורבות אחרות הקשורות למדיניותן של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית באשר לעליית יהודי צפון אפריקה מתום ימי 'העלייה ההמונית' ב-1951 ועד עצמאות תוניסיה ומרוקו ב-1956. בשנים אלו גבר רצונם של יהודים רבים בצפון אפריקה לעלות לישראל, ובנסיבות ששררו אז אף היה אפשר, טכנית וחוקית, לארגן זאת, ואולם ישראל חששה אז מ'עלייה המונית' נוספת ומהשפעתה של עלייה כזו על כלכלתה ועל דמותה של מדינת ישראל. עקרון העלייה החופשית, שהמדינה הצהירה עליו, עמד למבחן קשה, והתחדדה הדילמה שבין בניין הארץ מכאן להצלת יהודי התפוצות מכאן. החשש שמרוקו ותוניסיה, שהתקדמו בעת ההיא במהירות לקראת עצמאות מדינית, ימנעו את יציאת היהודים לישראל, עשה את העלייה משם לדרמה מיוחדת במינה. המדיניות כלפי עלייתם של יהודי צפון אפריקה שיקפה את עמדתה המורכבת של מדינת ישראל כלפי יהודי ארצות האסלאם. לצד הרצון לשלבם בחברה הישראלית ביטאה מדיניות זו גם הסתייגות מאותם יהודים. במוקדו של הספר נמצאת אפוא סוגיה טעונה מאוד, וכבר דובר בה לא מעט הן בשיח הציבורי והן במחקר, אך לא תמיד על בסיס של עובדות היסטוריות. אבי פיקאר חותר להציג את הסוגיה הזאת מנקודת מבט מאוזנת וסומך את סיפור הדברים וניתוחם על שפע של מקורות, מחקרים ותעודות.