עם הקמתה של האוניברסיטה העברית בירושלים על הר הצופים בשנת 1925 היא הייתה מוסד התרבות המרכזי של החברה היהודית בתקופת היישוב, ולימים במדינת ישראל. האוניברסיטה היהודית הראשונה בעולם הוקמה בחסות ההסתדרות הציונית העולמית ועוררה עניין רב בקרב הקהילות היהודיות בעולם. בשנים שלאחר מכן הלכה והתפתחה האוניברסיטה והייתה למוקד של יצירה ומרכז לביסוס תרבות עברית חדשה ששילבה לאומיות עם פתיחות למרכזי התרבות העולמיים, גאולת הפרט היהודי עם קִדמה חברתית, מודרניוּת חילונית עם דתיוּת בעלת גוון מסורתי-היסטורי.
ספר זה עוסק באוניברסיטה העברית בירושלים בעשרים שנים מרתקות בתולדותיה - 1967-1948. בתחילת התקופה הזאת, בעקבות מלחמת העצמאות, הייתה האוניברסיטה נתונה במשבר קשה ובסכנת התפוררות בשל הניתוק מהקמפוס בהר הצופים, אולם בסופה, לאחר תהליך של התפתחות וצמיחה חסרות תקדים, קנתה לה האוניברסיטה מעמד של מונופול בשדה האקדמי, והשפעתה הרעיונית, האידיאולוגית והמעשית על החברה הישראלית הייתה עצומה. שיקומה של האוניברסיטה באותן שנים התאפשר בזכות התגייסות הקהילות היהודיות בעולם - הן בסיוע כספי בהקמת בניינים בקמפוס החדש בגבעת רם, הן בהבאת חזית הידע המחקרי העולמי לירושלים. גם המערכת הפוליטית בהנהגת תנועת העבודה פרסה את חסותה על האוניברסיטה העברית בירושלים, ובתקופת המחקר אף הלכה והגבירה את מעורבותה ואת מאמציה לקדם את התרבות הממלכתית הישראלית. ממשלת ישראל ושוחרי האוניברסיטה מארצות הברית ניהלו ביניהם לעִתים מאבקי שליטה וכוח, אולם הממשלה השכילה לתמוך בשוחרי האוניברסיטה, והמאבקים נשמרו במסגרת של שיתוף פעולה. התשתית האקדמית רחבת ההיקף שנוצקה בעשרים השנים הראשונות למדינה עשתה את האוניברסיטה העברית לדגם רב-השפעה של חיקוי והטמעה של ערכיה בקרב האוניברסיטאות החדשות שקמו בישראל עד לימינו אלה, ובכך היא הייתה ל'אוניברסיטת אם'.