הספר חיינו מחייבים אמנות מבוסס על מחקר העוסק במקומה של האמנות בתפיסת העולם של הקיבוץ – נושא רב-עניין בשיח הציבורי בישראל. הספר מתמקד ביחסן של שתי התנועות הקיבוציות הגדולות לאמנות היפה, למוזאון לאמנות ולאמן, ומנתח את הזיקה ההדוקה בין שאלות אלה להגדרת מקומו של עולם היחיד בחברת הרבים – השונה בכל אחת מהתנועות הקיבוציות. בהקשר זה גם מוצגים מקומה של האישיות בהיסטוריה ומעמדו של 'המשוגע לדבר', בכוח היוזמה והפעולה שלו, שמצליח להשפיע על דעת הקהל ולחולל שינויים, ובקוצר ידו, בנסיבות המשתנות ובחילופי העתים. ה'משוגעים לדבר' לבשו פנים שונות בכל אחת מהתנועות הקיבוציות. הספר מגולל את השיקולים האידאולוגיים והצעדים המעשיים שננקטו בייסודם ובהפעלתם של שני מוזאונים מרכזיים: המשכן לאמנות עין חרוד ובית וילפריד ישראל בקיבוץ הזורע, ומשווה בין הקמת המוזאון בתנועת הקיבוץ המאוחד, הלוא הוא המשכן לאמנות עין חרוד, ובין בניית בית וילפריד ישראל שבתנועת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, ובתוך כך חושף את ההבדלים ברוח ובתפיסות התרבות בין שתי התנועות הקיבוציות הגדולות. ההבדלים האלה משתקפים גם באדריכלות, כך עולה מניתוח המבנים האדריכליים של שני המוזאונים. גליה בר אור מנתחת את האופן שמתגשמים אידאולוגיה, רעיונות, חזונות ותפיסות חברתיות ותרבותיות במבנה הפיזי של שני המוזאונים ודנה במקומם כאתר משמעותי להתמודדות עם מצב חברתי של שינוי וכאתר התדיינות עם שאלות של זיכרון, זהות פרטית ותודעה קולקטיבית. בנושא ובתיאורו לפרטיו, תיאור שנסמך על שפע מקורות היסטוריים, משתקף הרקע החברתי-היסטורי בארץ בשלהי המנדט הבריטי ובימי המפנה החד בתקופת ראשית המדינה. נושא המחקר – מוזאונים בקיבוץ – כרוך במהודק בנטיות הפוליטיות והחברתיות של הזרמים הפוליטיים המובילים בתקופה המכוננת של הציונות, שהתקיימו בעצם תהליכי ההגשמה בהתיישבות העובדת, והוא זורע אור, לראשונה, על הנטיות ה'פנימיות' של מגזרים מרכזיים בתקופה.