לפקודה תמיד אנחנו?
התנועות הקיבוציות והצבא, 1957-1948
אהרן עזתי
המעבר מיישוב למדינה ריבונית חולל שינוי במעמדן ובתפקידן של ארבע התנועות הקיבוציות – הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ הארצי, איחוד הקבוצות והקיבוצים והקיבוץ הדתי. משעה שפסקו מלהיות תנועות וולונטריות חלוציות והוכפפו לחוק המדינה ולהנחיות שלטונהּ המרכזי, השתנה טיב הקשר שלהן עם הצבא ועם מערכת הביטחון, והן נקלעו למערכת של סתירות.
לפקודה תמיד אנחנו בוחן את רעיונותיה ושאיפותיה של כל אחת מן התנועות הקיבוציות בנוגע לצבא, את מעשיה של כל תנועה, הלכה למעשה, בשנים 1948–1957, ומשווה ביניהן: כיצד הצטיירו בעיניהן הצבא ותפקידו, האם השפיעו מפלגות האֵם שלהן על השקפותיהן ועל פעילותן, כיצד השפיע עליהן מצב הביטחון השוטף, מה היה יחסן לנח"ל, כיצד הוכנו בני הקיבוץ לשירות בצבא, מה היה שיעור התנדבותם ליחידות מיוחדות ומה היה יחסן לשירות ממושך בצבא הקבע. ממחקרו של רוני עזתי עולה כי ההבדלים האידאולוגיים, הארגוניים והמפלגתיים בין התנועות השונות ניכרו גם ביחסן לצבא. המתח שבין הנטיות האוטופיות החברתיות, מכאן, ובין העמדות הפוליטיות של התנועות הקיבוציות, מכאן, השפיע על תפיסותיהן הביטחוניות.
במבט היסטורי כולל עזתי מסכם וקובע כי התנועות הקיבוציות כשלו במידה רבה בניסיונן לעצב את דמותו של צה"ל. 'לא יוכלו בלעדינו' אמרו ראשי התנועות, וביטאו בזה בעיקר שאיפה שבלב. זו לא התממשה: מדינת ישראל וצבאהּ התעצבו שלא בדרכן ולא על פי חזונן של התנועות הקיבוציות. עם זאת, מקומם והשפעתם של בני הקיבוצים על צה"ל בולטים גם היום, מעל ומעבר לחלקם היחסי באוכלוסייה. הם משרתים בתפקידי לוחמה ומפגינים נכונות להתנדב למשימות לאומיות גם לפני שירותם הצבאי וגם במהלכו, ולא זו בלבד; רעיון ההתנדבות היה לרכיב ראשון במעלה בדרג הלוחם.
תעודת זהות
שנת הוצאה לאור:
2015
מו"ל שותף:
יד טבנקין, יד יערי והקתדרה ללימודי תולדות קק"ל ומפעליה