לאחר שבע שנים ואתגרים, הכרעות ומאבקים קשים, ניצחונות וגם מפלות, הודיע דוד בן-גוריון ב-16 ביוני 1963 על התפטרותו הסופית מן הממשלה. מעטים בלבד קיבלו באמון את הסברו הרשמי כי ביקש זמן לכתיבת ההיסטוריה של תקומת ישראל בארצו כל עוד כוחותיו עמו. רבים ידעו כבר אז כי למעשה הוא נאלץ לפרוש בעיקר מכיוון שהסתבר לו כי אחדות מעמדותיו המדיניות-ביטחוניות בסוגיות שהיו לדעתו גורליות לעתיד העם והמדינה, אינן זוכות לתמיכתם של עמיתיו להנהגה. נרגן, חסר מנוחה ומנותק ממקורות כוח שהיו לו כל עוד החזיק בשררה יצא בן-גוריון למאבק חייו על דמותה של המדינה והנהגתה. ביקורתו הנוקבת של בן-גוריון על ההנהגה בישראל, שלדעתו תרמה במעשיה ובמחדליה להידרדרות למלחמת ששת הימים, ואזהרותיו מפני תוצאותיה החמורות של המלחמה הצפויה זוכים לסיקור נרחב בספר. בשעתו נתקבלו דבריו אלה במנה גדושה של ספקנות ולגלוג. עתה ממרחק של עשרות שנים כאשר השלכותיה של מלחמה זו, לטוב ולרע, עדיין מלוות אותנו, ניתן לתהות אם לא היה מן הראוי להטות אוזן קשובה יותר לדבריו.