השעה היא 11:00 בבוקר, כשלושה חודשים אחרי המהלומה הבלתי נתפסת. אני במדי צבא, יושב בבית קפה קטן בגוש עציון אחרי לילה ארוך של שמירה. חלק מהתודעה שלי עדיין נודד מדי פעם ומספר לי שבאופן כלשהו כל זה לא באמת קרה. זו לא באמת המציאות, שכן המציאות עקבית והגיונית, וזה לא. חלק אחר של התודעה מתעקש שזה כן קרה, ושאלו ההגדרות שלי ל'מציאות' שצריכות להשתנות. אני מוטל בין שניהם, כמו שקורה לפעמים אחרי זמן ממושך שבו לא ישנת ואתה בין ערות לחלום.

בלילות הארוכים יש זמן לחשוב (אם אתה לא מעסיק את עצמך בגלילה האינסופית של הבשורות הקשות בטלפון). אני חושב על הספר שפרסמתי חודשיים לפני שהכול קרה, שעוסק בטראומת המלחמה הישראלית. אני חוקר בו את הסרטים הדוקומנטריים שהופקו בישראל ועוסקים בהלם קרב. קראתי לו להביט במאכלת. הרגשתי שמוות ואשמה מלווים כל צעד ושעל של רבים בחברה הישראלית, בעוד רבים אחרים מסיטים את מבטם ונמנעים בכל דרך מלהביט בפצע של מלחמות העבר. והנה, כעת נדמה שכולנו נאלצים להביט במאכלת, וזו קרובה מתמיד. אף מלאך לא אמר 'אל תשלח ידך אל הנער', ומאז העקדה, זוועת העקדה-של-ממש של נערים ונערות ותינוקות והורים ומשפחות, לא האייל אלא אנו הולכים ונאחזים בסבך. איך יוצאים מהסבך הזה. האם בכלל נצא ממנו.

כשהכול התחיל לא היו לי מילים, רק אימה שהתבטאה בתחושות פיזיות: קוצר נשימה. כיווץ שרירי השכמות. שחיקת השיניים הטוחנות. אחר כך הגיעו מחשבות. איך אני מגן על הילדים שלי מלדעת את מה שאסור בשום פנים. אחר כך הגנה פיזית. איפה דלת הממ"ד. כוונות לילה לאקדח. מטווחים. לבסוף הגיעו רגשות. זעם נורא, קודם כול על ההנהגה הצבאית והפוליטית. המילה 'הפקרה' הפכה דומיננטית, כמעט האפילה על המילה 'טראומה'. שבוע אחר כך גויסתי לשירות מילואים. במובנים רבים הוא דומה לשירות בקווים אחרים שעשיתי בעבר, אבל משהו מהותי שונה בו: החשש שמה שקרה בעוטף עזה יקרה שוב, כאן. משוריינים פלסטיניים ידהרו ברחובות היישוב, טנדרים ומחבלים בקלאצ'ים, וצה"ל הגדול לא מגיע. לפני שבעה באוקטובר לא עלתה אפשרות כזו בתודעה, שצה"ל הגדול לא מגיע. מאז ומעולם זו ההבטחה היסודית החקוקה באבן השתייה של האתוס הישראלי. לא מפקירים את מי שנמצא תחת אש. רצים בכל מחיר כדי להציל. והנה, למרות שחלק מהתודעה שלי מסרב להכיר בזה, שבעה באוקטובר אכן קרה, האתוס של צבא ההגנה לישראל נסדק, וכולנו מביטים באימה בקווי השבר שלו, ההולכים ומעמיקים.

זה לא מדויק. היו רבים, אזרחים וחיילים, שרצו אל האש בלי להסס, פעלו בעוצמה שמקורה בערבות ההדדית והמחויבות הישראלית הקדומה, החלוצית, דוחקים מטה-מטה את תחושת הנבדלות שלהם, חילצו והגנו ונורו ומתו. אבל המערכת הצבאית, כמערכת, הוכתה בשיתוק לנוכח האימה וחדלה מלתפקד. באחד האימונים שנערכו פה לאחרונה, סיפר לנו מדריך הקרב אליוסף, שלחם ביישובי העוטף ומתמודד שנים עם הלם קרב, על תיאוריית השלישים: 'ברגע שמתחילים לירות עליכם, שליש קופאים במקום, שליש בורחים ושליש נלחמים. תקוו שהחבר שעומד לידכם יהיה מהשליש האחרון'. באחת השמירות פגשתי מ"מ בצנחנים שנלחם בגבורה ונפצע בבארי. שאלתי אותו אם התיאוריה הזו נכונה. הוא היסס ולבסוף הנהן.

אחת התמות המרכזיות שחקרתי בעדויותיהם של נפגעי הלם הקרב לדורותיהם היא תחושת ההפקרה בידי האב העוקד. הוא-הוא, שאמור להגן עליך, השליך אותך אל האש והפנה אליך את עורפו ברגעים שהיית זקוק לו יותר מכול. קשה לי לכתוב את הדברים האלה כי אנו זקוקים בשעה הזו לחוסן, וחוסן, שמגן מהיסדקות הנפש מאבחת הטראומה, נקנה בייחוד על ידי התחושה שיש מי ששומר עליך. אבל העדויות של נפגעי הלם הקרב ששמעתי לפני שנים, ועליהן כתבתי בספר, אינן מפסיקות להדהד בי. בסרט בקבר יוסף, העוסק בקרב שבו הופקר למותו, ביודעין, החייל מדחת יוסוף, אומר אחד הלוחמים על מפקדי הצבא, 'הם ויתרו עלינו'. אחר מוסיף: 'יש להם בן אדם פצוע שם, והם פשוט יושבים ולא עושים כלום. אי אפשר להבין'. בסרט העיניים של המדינה, העוסק בקרב על החרמון במלחמת יום הכיפורים, מספר אחד הלוחמים: 'ישבו למטה כוחות צנחנים, אבל המח"ט לא אישר להם לעזור. הוא רצה שרק גולני יכבשו'. בסרט החווה הסינית – רשומון מתארים לוחמים כיצד הפקירו אותם למותם מפקדים בכירים בצה"ל. בסרט מבוזבזים, העוסק בלוחמי מוצב הבופור, אומר אחד הלוחמים ש'לא הייתה אש לחילוץ, ולא באו לחלץ אותנו. אנחנו שוכבים שם כמו ברווזים במטווח'. אחר ממשיך: 'ציפינו שמישהו יבוא לחלץ אותנו באיזה כלי ממוגן, ואין קול ואין עונה'. בסרט קרב אחד יותר מדי מגלה הבמאי יואל שרון כי הקרב הקטלני בעיר סואץ שבו איבד 16 מחייליו, היה פרי גחמתו של שר הביטחון משה דיין ורצונו להשיג הישג מורלי נוסף, למרות הפסקת האש. בסרט סיפור סגור, העוסק בקרב סולטן יעקב בדרום לבנון, מתארים לוחמים שניתן היה למנוע את התוצאות הקשות של הקרב אילו הופעלו כוחות הצבא הקיימים. 'כל כוחות צה"ל שיושבים ומגרדים, ולא עושים כלום, בעצם, כוחות שיכולים לכבוש את כל המזרח התיכון', אמרו. בהמשך מראיין במאי הסרט, מיכה לבנה, את אביו על אודות הקרב שהשתתף בו במלחמת השחרור: 'קיבוץ גזר נכבש כשבמרחק לא רב ממנו חונים כוחות ישראליים רבים, וברשת הקשר מבטיחים שהתגבורת בדרך, תחזיקו מעמד'. 'במשך ארבע שעות לא שמענו ירייה אחת מצד הכוחות שלנו', מספר האב. 'הייתה פשלה, ואנחנו הרגשנו את עצמנו נבגדים ונטושים'. לבנו הוא אומר 'הצבא יטייח, ואתם עד סוף ימיכם, כולל אותי, נחיה עם הדבר הזה. זו הרגשת כישלון. זו הרגשת נבגדות במידת מה. מישהו נטש אותי, ונטש אתכם באיזשהו שלב'.

כל העדויות הללו מצטברות ומרחיבות אצלי את הסדקים שנפערו באתוס הצה"לי בשביעי לאוקטובר. איפה היה הצבא כל השעות הללו? מדוע חיכו חיילים שעות על גבי שעות מחוץ ליישובי העוטף, מחוץ לבסיסי הצבא המותקפים? איפה היה אגרוף הברזל שהאמנו שהוא קיים, דרוך ונחוש? אין לי תשובות מבוססות. רק תחושות, השערות כלליות. ברגעי האמת, הסיפורים הדמיוניים שסיפרנו לעצמנו על כוחנו ועוצם ידינו מתפוגגים, ומתחתם נחשף הרובד הממשי של המציאות. בסוף אין זו מערכת 'רואה-יורה' ולא בינה מלאכותית ולא אליטת 8200 אלא אמת פשוטה, שחורה ומרה: של איש זונק ואיש יורה ואיש נופל, כדבריו של אלתרמן ב'ליל חניה'. ואותו האיש שזונק, הרי יודע שכנראה בקרוב יהיה לאיש נופל. ובכל זאת הוא זונק, כי כך חינכו אותו בבית ובתנועת נוער ובתיכון - שיש דברים חשובים מחייך-שלך. שאתה חלק מדבר גדול יותר, שהתחיל לפניך וימשיך להתקיים גם אחריך. האיש הזה חושב שככלות הכול אנחנו לא אומה מדומיינת אלא אומה ממשית, ושהאנשים האלה שחולקים אתו אותה פיסת אדמה הם באמת אחים שלו. ואת האנשים הללו אנו רואים כעת נלחמים ברצועת עזה, מוסרים את נפשם פשוטו כמשמעו על הגנת אחיהם בעורף.

ד"ר אדם צחי הוא חוקר ומרצה לקולנוע וראש החוג לתקשורת במכללת הרצוג. ספרו להביט במאכלת: הלם קרב בקולנוע התיעודי בישראל, 2020-1988 ראה אור בהוצאת מכון בן גוריון.