מערכת החינוך הממלכתית בישראל ביקשה לעצב את האומה הישראלית החדשה, להשתית אותה על מאגר של חוויות ואסוציאציות דומות ולהנחיל לילדיה זיכרון לאומי ותמונת עתיד משותפת. הקשר לארץ ישראל, למקום, הודק בבתי הספר באמצעות עבודת הכפיים – העבודה במעדר, העישוב והזריעה – בשיעורי חקלאות שהתקיימו בשטחי בתי הספר או בחוות חקלאיות. השיעורים שנערכו מחוץ לכותלי הכיתות היו הזדמנות ראויה לחלץ עצמות, והניבו צרור צנוניות או זר פרחים להביא הביתה, אך היו גם זירת מפגש בין מגזרים שונים בחברה הישראלית. ספר זה מתאר את הניסיונות לכתוב תעודת זהות משותפת לילדי הדור הראשון למדינה, שבגרו כאן בשנות החמישים והשישים. הספר הוא תוצאה של מסע ארוך וקריאה של ספרי לימוד שנכתבו בכתיב חסר ועוטרו באיורים בשחור ולבן, עלונים של תלמידי בתי הספר בערים, בעיירות פיתוח ובמושבי עולים, זיכרונות מורים ומסמכים של משרד החינוך וארכיוניים.