ריאליזם וספקולציה


הקורונה הביאה את הספקולטיבי אל המציאות. פתאום סצנות המוכרות רק מסרטים ומספרים מובאות במהדורות החדשות בתקשורת. באופן עקרוני, ובישראל יותר מאשר במקומות אחרים בעולם, סוגות של ספרות ספקולטיבית על כל גווניה – פנטזיה, מדע-בדיוני, אימה – אינן מרכזיות. רבים מאוהבי.ות הספרות סולדים.ות מהן, ובמקרים רבים ספרים מסוגות אלו לא ייתפסו כ״רציניים״ או ״חשובים״.

בתחילת המגפה שמתי לב לתופעה מעניינת: א.נשים חיפשו בספרות בבואות והדים למה שקורה כאן, עכשיו. והם.ן כמובן מצאו זאת בספרות ספקולטיבית, ספרות שעסוקה בשאלה ״מה אילו?״ בנוגע למציאות, מערערת אותה בדרכים שונות ודוחקת מצבים אנושיים אל הקצה. סופרי וסופרות המדע הבדיוני הועלו לרמת נביאים ונביאות. למשל הסופרת שחזתה את המגפה, חמוטל שבתאי, שבספרה 2020, שראה אור בשנת 1997, מתארת מגפה הפורצת בשנה זו.  דוגמה נוספת היא הספר עיניים אדומות של מגי אוצרי. מעמדו השתנה באחת, ומספר פנטזיה לנוער בוגר הפך לספר שחזה את  המגפה. א.נשים שמעולם לא קראו ספרים ספקולטיביים החלו לקרוא אותם ולמצוא דרכם פשר למציאות.

"הנה", אמרו כמה חובבי מדע בדיוני, "אנשים זקוקים עכשיו לספרות ספקולטיבית ומגלים אותה בעקבות המגפה". אבל הפרשנות שלי היא אחרת: הספרות הספקולטיבית התקרבה אלינו; הקוראות והקוראים יכולים.ות לקבל אותה עכשיו, אבל רק כשהיא דומה יותר למציאות המוכרת לנו, כשהיא מאבדת מאיכויותיה הספקולטיביות, כשהיא הופכת למעשה לספרות ריאליסטית.

אל מול המציאות הדיסטופית למדי של חיינו כיום, אנו פונים.ות אל הספרות, גם כקוראים וקוראות וגם ככותבים וככותבות. המציאות שלנו השתנתה. האם גם הספרות תשתנה? סביר להניח שכן. אני שומעת לאחרונה (דרך אוזניות, כשאני צועדת בערבים בהליכות האוורור היומיות מהסגר, מסכה על פניי, מתרחקת מאנשים, הדופק מאיץ למראה ניידת משטרה חונה בסמוך) ראיונות עם סופרים וסופרות מכל העולם. רבים.ות מהם.ן מובכים.ות מהשאלה על מה הם כותבים.ות עכשיו. לא כי הם חוששים.ות לחשוף על מה הם כותבים.ות, אלא כי הם לא יודעים.ות  א י ך לכתוב כרגע. הם אינם.ן יודעים.ות איך לייצג את המציאות שהשתנתה וכיצד לגלם אותה בספרות. עכשיו, גם סופרים.ות של ספרות ריאליסטית נאלצים.ות לשאול שאלות שעד כה הטרידו את מחברי.ות הספרות הפנטסטית. על פי אילו כללים וחוקים יתנהל העולם שאותו אני מנסה ליצור בספר? איך יתנהגו א.נשים במציאות הזאת? האם אפשר לכתוב ספרות ללא מפגשים? האם צריך לוותר עכשיו על תיאור של הופעה בבר קטן ואפלולי? האם להחליף תיאורי גוף ותנועה במרחב הגאוגרפי בתיאורים של פנים במסך? איך לכתוב על דייטים? לכן לא מתמיה הוא שסופרים.ות רבים.ות אומרים.ות שהם ממקמים.ות את הנרטיבים החדשים שלהם.ן לפני פרוץ הקורונה, כך קל יותר. העולם ההוא מוכר לנו, ידענו להתנהל בו ולכתוב עליו. את העולם החדש עדיין יש ללמוד.

וייתכן שעכשיו, בלית ברירה, כשהספקולטיבי נכנס למציאות של חיינו וכשהמציאות מעורערת, אולי נפתח יותר לקריאה ולכתיבה בסוגות ספקולטיביות. אני צופה שכן, אבל כפי שאני טוענת, זה קורה רק כאשר הספקולציה הופכת למציאות, כלומר לריאליה. ואולי ייווצר מצב משונה, שבו תיאור של מציאות ״נורמלית״, כזו שהתקיימה לפני הקורונה, תיעשה אסקפיסטית ובדיונית אפילו יותר מתיאורי מגפה או מציאות דיסטופית. הלוא העולם הזה, בעצם ההוא, אינו דומה עוד לעולם שלנו עכשיו.


***

אחד התפקידים שהספרות הספקולטיבית לקחה על עצמה הוא להמציא ולדמיין מצבים קיצוניים וחוויות חדשות, כאלו שרובנו טרם התנסינו בהם; לדמיין מחדש מצבים שעשויים לנבוע מתוך ההווה שלנו, באופן כלשהו. הספרות הספקולטיבית אינה נבואה, והניסיון לייחס לה כוחות כאלה חוטא למהות שלה, גם אם היא מצליחה, לפעמים, לתאר אירועים ומצבים שנעשים למציאות. האופקים שלה יכולים וצריכים להיות רחבים ורחוקים. כדי שהספרות הספקולטיבית תוסיף להתקיים ככזו, על כותביה למתוח עוד ועוד את אופק הדמיון והכתיבה הרחק אל מעבר למציאות, גם כאשר היא נעשית פנטסטית; כדי להיות רלוונטית, ספרות ספקולטיבית צריכה ללכת למחוזות שאליהם הדמיון של קוראיה אינו מגיע. גם כשהמציאות משיגה אותה.


פברואר, 2021



ד״ר רינה ז׳אן ברוך היא חוקרת ספרות, עורכת ומתרגמת. מלמדת ספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. ספרה על יצירתו של שמעון אדף התקבל לפרסום בהוצאת בר-אילן. מקימה ועורכת ראשית של כתב העת ספקולציה לספרות ויצירה ספקולטיבית, וחברת מערכת בכתב העת אודות.