בלי הנחות, בלי אנחות

מאת ראובן שהם, במלאת שלושים ללכתו של נתן זך

אז מה היה נתן זך לשירה העברית? כשאני חושב על כך, אני מגיע למסקנה שבעצם צריך לשאול את השאלה הזו הפוך: אז מה הייתה השירה העברית לנתן זך. ובעצם שתי השאלות משלימות זו את זו. זך, הפליט, המהגר בעל כורחו, היה לשירה העברית המרענן והחתרן האולטימטיבי והשירה העברית היתה לזך, המהגר התלוש, נמל הבית שממנו תמיד הפליג מערבה, חזרה, אל הארצות השוכנות מעבר לים ואל ותרבותן.

השירה העברית שנבטה בסוף המאה ה-19 וראשית ה-20 באירופה הַמַּכָּה וְהַמֻּכָּה, הייתה שירה של משוררים מהגרים  שראו את עצמם עולים, שהתאמצו ליצור שירה של בני בית בעלי חֲֲזָקָה היסטורית. זו הייתה שירה שהפנתה את גבה לים האחרון, למערב, לשמש השוקעת, כדי להפנות את פניה אל המזרח, אל השמש העולה. היא ביקשה להכות שורש בארץ שאותה ניסו לאלף כדי שתהיה להם לאימא, שאותה הָזוּ בחלומותיהם הוורודים, ובקשו שתהיה להם תחליף לָאִמא שהשאירו מאחור, שאמורה היתה להיות, בתיאוריה ולעתים קרובות גם הלכה למעשה, אֵם חורגת. וכשהגיעו אל החוף, אל ה'אימא', זו שמן החלומות והתקוות, התברר להם שהיא אולי אימא אבל לא מעט גם אֵם חורגת. בכל כוחם הם התאמצו לאהוב אותה, את האימא החמסִינית והחמסָנית, היבשה, הנוקשה, חסרת ההומור והצל. במאמצים, על-אנושיים כמעט, שרו לה שירי אהבה ואכזבה נוגעים ללב. הם לא הצליחו לאהוב אותה, אבל רצו להאמין ולהתנחם בכך שבניהם, הצברים, הילידים, לפחות הם, יאהבו אותה ללא תנאי.  ואכן הילדים האלה, שנולדו בחיקה של הָאימא הזו, אהבו להשתזף בשמש הקופחת ולא התאוננו שהיא אימא ואדמה ללא צל. שירתם היתה שירת ארץ ישראל שורשית, כפי שעולה משירתם וכפי שהוריהם הספרותיים ציפו מהם. הם הרגישו שהם עַם שקם בבוקר ומתחיל ללכת. והם אפילו האמינו בכך.

 

עד שבא נתן זך וביקש, ואפילו בנימוס יקי משהו: רגע אחד שקט בבקשה, אנא, כי הוא רוצה להגיד דבר מה. רק דבר מה. בקשה מוזרה. השירה העברית עד זך ממש לא הסתפקה בלהגיד דבר מה. היא תמיד ביקשה לומר דברים מסעירים, מגייסים, מדרבנים, להיות עמוד האש לפני המחנה, כדי שהמהגרים-העולים ובניהם יאלפו את הארץ ויכריחו אותה להיות סוף-סוף אימא ולא אם חורגת, יבנו אותה וייבנו בה, יגנו עליה עד טיפת דמם האחרונה, יפרשו בה מרבדי גנים ומלט. ולבסוף באמת קם אחד בבוקר והרגיש שהוא עם והתחיל ללכת.

עד שבא נתן זך; והוא לא עם אלא פליט דפוק, ולא היה לו לאן ללכת, ולמרבית הפליאה לא ביקש להיות עם זקוף קומה, אלא סתם בן אדם, בן אדם פרטי מאוד, שבטעות הוטל אל שפת הים האחרון ואין הוא יודע אם לבכות אם לצחוק. אבא שלו פליט, אימא שלו נוכרייה, בת עם זר, ואין לו אל מי לפנות וממי לקבל עזרה וכל שנותר לו, מלבד מזוודות פצועות, היא השירה, זו שנותרה מאחור באירופה וזו העברית, שלתוכה הושלך ואותה החליט להפוך לו בית ארעי. לא בית קומות כזה שבנו קודמיו בעמל, יזע ודמעות. לא בית אוטופי שטוף שמש לטוב ולמוטב, אלא בית-לא-בית, מעין צריף, אפרורי משהו, בלי חרוז סיומי ובלי מצעד של אנאפסטים הצועדים בסך, אבל איך שהוא מתנגן בו ריתמוס אישי שאינו חב מאומה אלא למי שמנגן אותו לעצמו, לא לקהל באולם. ובמרוצת השנים נעשה הפליט לתייר מזדמן ואפילו קנה לעצמו מזוודות חדשות לבקרים שתמיד היה צמוד אליהן והן היו צמודות אליו.

 

הפליט, התייר המזדמן, כתב שירת ריב ומדון, שירה מתחשבנת ולא עושה חשבון עם כל מה שזז, שנראה, על פניו נכון, יפה וראוי לרוח הזמן והמקום. שירה שמחייכת במרירות, באירוניה ובקינה חבויה אל כל הקלישאות, הסטראוטיפים והאקסיומות ומציגה את כל אלה, בלי הנחות ובלי אנחות, באור זך. כי בעולם של נתן זך גם פרצוף מוכר הוא זר.

 

ועכשיו אימא אדמה, זו שעליה הילך כפליט, מהגר ותייר מזדמן, מאמצת אותו אל חיקה ומקבלת אותו, בעל כורחו, לִבְנָהּ. כי היא אדמה טובה והיא לא שומרת לו טינה, אבל הוא כבר לא יודע למה ועד כמה.


  ***


ראובן שהם הוא חוקר ומרצה לספרות עברית, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת חיפה. ספרו בעולם של נתן זך גם פרצוף מכר הוא זר: עיונים שונים בשירת נתן זך ראה אור בהוצאה לאור של מכון בן-גוריון ב-2013


הציור שעל העטיפה: רונית גורביץ' (באדיבות האמנית)