"הגון ובעל מזג ממוצע ויהודי טוב בכל ימות השנה"

ראיון עם רבקה ברוט, בעקבות ספרה "באזור האפור: הקאפו היהודי במשפט".

 יעל דקל


  • הקאפו היהודי בשואה. דמות שמעוררת אי-נחת, כמעט קללה, טאבו – גם היום. מה לך ולזה?

באחד הסמינריונים בתואר השני בפקולטה למשפטים עסקתי במשפט אייכמן, ותוך כדי כך למדתי על קיומם של משפטי הקאפואים שהתקיימו בישראל. דווקא המשפט המוכר ביותר בין משפטי השואה בישראל, ואולי בהיסטוריה המשפטית הישראלית, הביא אותי לאותם משפטים שנותרו באפֵלה ומעולם לא נכנסו להיסטוריה המשפטית של ישראל.

למה דווקא אני? בהיותי דור שני, השואה היא חלק מחיי. המשפט הוא אהבה מאוחרת. הצירוף של השניים, משפט והיסטוריה, כנראה דחף אותי לבחון היבטים משפטיים הקשורים בשואה. ולמה דווקא משפטי הקאפואים? מעבר לעובדה שלא היה כמעט עיסוק מחקרי בנושא, מדובר באחד הפרקים המרתקים בהיסטוריה המשפטית - של ישראל בכלל ושל ההתמודדות המשפטית הישראלית עם השואה בפרט. העדויות שנמסרו במשפטים הללו, שהעלו אבק בארכיון המדינה, ממש "התחננו" למחקר. העדויות האלה הן חומר גלם לדיון בנושאים רבים הקשורים במפגש המרתק שבין המשפט להיסטוריה, בגורמים המשפיעים על עדויות, ועל עצם היכולת של המשפט להתמודד עם תופעות שאי אפשר לסווגן באופן מוחלט כ"רע" או "טוב".  

  • הקאפו הוא קרבן ופושע. הוא גילום של "האזור האפור" שבין טוב לרע, שעליו כתב פרימו לוי. אך השיח החברתי על היהודים שהיו בעלי התפקידים במחנות לוקה בהבנת המורכבות הזאת. כיצד "האזור האפור" הובן במשפט הפלילי?

הקאפו הוא גם וגם: מבצע עבֵרה שהיה בו בזמן קרבן; "קרבן מורכב". השיח החברתי עבר תהפוכות במהלך השנים אך אפשר לומר שהוא אכן חטא (ואולי עדיין חוטא) למורכבות התופעה. באופן כללי בתקופת השואה הגינוי שהופנה אל הקאפואים היה כמעט גורף. כך היה גם בשנים הראשונות שלאחר השואה. במחנות העקורים התמונה הייתה דומה. קודם כול, שיח חברתי מעדיף סימני קריאה על פני סימני שאלה. משום כך למשל התקבל ללא עוררין סיפורם של מורדי גטו ורשה ומורדים אחרים - סיפור חד-משמעי של גבורה והתייצבות מול האויב, סיפור שאין בו כניעה או התרפסות, סיפור עם הרבה מאוד סימני קריאה. לעומת זאת, סיפור שיתוף הפעולה מעורר סימני שאלה, דילמות מוסריות, ספקות. משום כך נשאי הסיפור הזה, לעומת נשאי הגבורה – נדחו לחלוטין בספֵרה הציבורית הישראלית.

מה שנקרא "האזור האפור" הוא הניגוד של המשפט הפלילי: המשפט הפלילי הוא בעל מבנה בינרי: או קרבן או מבצע עברה, או זכאי או אשם. אין בו מרחב עמום, אין מקום לספקות, לדילמות, להתלבטויות. האזור האפור, לעומת זאת, הוא אזור של עמימות מוסרית, אזור של דילמות. משום כך קשה לדבר על הבנה של המשפט הפלילי לגבי האזור האפור. ההליכים המשפטיים נגד יהודים קאפואים שהתנהלו לפי כתבי אישום שהוגשו לפי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, עסקו בשאלות של כן או לא, עשה או לא עשה את העברות שפורטו בכתבי האישום. המשפט הפלילי לא נועד לפתור דילמות מוסריות.

  • מי היו השופטים במשפט משתפי הפעולה במחנות העקורים? ואחר כך, במשפטים שנערכו בישראל? האם היה להם בהכרח קשר ביוגרפי לשואה?

מטבע הדברים השופטים בהליכים המשפטיים שהתקיימו נגד יהודים "קאפואים" במחנות העקורים היו חלק ממה שנקרא "שארית הפלֵטה", אנשים שעברו את שנות המלחמה בגטאות, במחנות, או אלה שברחו מזרחה. לכן ברור שלשופטים אלה, אנשים שנבחרו מתוך קהילת "שארית הפליטה", היה קשר לשואה. מה שאין כן בישראל; למיטב ידיעתי לא היו ניצולים בין השופטים. רק שופט אחד, יוסף לם, היה לפני המלחמה במחנה ריכוז בגרמניה, אך הספיק להגיע לישראל לפני המלחמה.

צריך לומר שלא מצאתי נשים בתפקידי שיפוט במחנות העקורים. לעומת זאת פגשתי בין המסמכים את עורכת הדין אסתר אפשטיין, ששימשה סנגורית בכמה משפטים נגד יהודים קאפואים. המעניין הוא שהיא שילבה בעבודת ההגנה שלה פרטים מחוויותיה האישיות במחנות, וזאת כדי להציג בפני השופטים את חיי היומיום שם.

  • מה היה הממד הציבורי של משפטים אלו? האם היו אלה – כמו משפט אייכמן –  משפטי ראווה?

משפט ראווה איננו בהכרח ביטוי גנאי. משפט ראווה הוא הליך משפטי שיש לו מטרות נוספות על המטרה המשפטית הקלאסית של עשיית צדק עם הנאשם וקביעת אחריותו הפלילית. היום כבר אין מחלוקת שלמשפט הפלילי, בעיקר זה העוסק באירועים היסטוריים חשובים, יש מטרות חוץ-משפטיות, כגון חינוך הדור הצעיר, חינוך החברה, השפעה על התנהגות חבריה, ועיצוב הזיכרון הקולקטיבי והסיפור הלאומי.

משפט אייכמן היה, לפי ההגדרה שלעיל, משפט ראווה. לא במובן הסטליניסטי, שבו ההכרעה קבועה מראש, אלא במובן זה שהיו לו מטרות נוספות לבד מהרשעתו של אייכמן; הרי לשם הרשעתו אפשר היה להסתפק במסמכים בודדים ולא היה צורך בעדות של למעלה ממאה עדים ניצולים.

על משפטי הקאפואים במחנות העקורים דיווחו בעיתונות היהודית של שארית הפלטה. בישראל  לא זכו המשפטים הללו לתהודה ציבורית, ודאי לא בהשוואה למשפט אייכמן. הדיווחים בעיתונות היו מצומצמים, ולא ניכרה השפעה שלהם על השיח הציבורי.  

  • פסקי הדין והעונשים – מה היה ספקטרום הענישה, העונש הקל ביותר והכבד ביותר שניתנו למשתף פעולה?

במחנות העקורים נקבעו העונשים (שנקראו "החלטות") לפי תקנון בית הדין: זיכוי, איסור על עבודה ציבורית לצמיתות או לתקופה מסוימת, הכרזה על נאשם כבוגד בעם היהודי והסגרה לצבא האמריקני. למיטב ידיעתי העונש האחרון מעולם לא הוטל. בישראל מדובר בהליכים פליליים רגילים (שאמנם עסקו בנושא בלתי רגיל, אך במהותם היו משפטים פליליים רגילים), ולכן הענישה הייתה, כמקובל במשפטים פליליים, זיכוי או עונשי מאסר. העונש החמור ביותר הוטל בשנת 1952 על יחזקאל אינגסטר – שהיה קאפו במחנות עבודה: עונש מוות. על פסק הדין הקשה הוגש ערעור באותה השנה, ובעקבותיו בוטלה הרשעתו על ביצוע "פשעים נגד האנושות", שלפי החוק חייבה עונש מוות. עם ביטול ההרשעה בוטל גם העונש, ונותר על כנו עונש מאסר. אינגסטר מת סמוך לקבלת הערעור בשל מחלה. העונשים שקיבלו משתפי פעולה אחרים נעו בין מספר שנים למספר חודשים של מאסר.

  • האם גברים ונשים משתפי פעולה קיבלו יחס שונה? מהחברה, וגם בהליך המשפטי?

היחס החברתי כלפי נשים היה חמור יותר. היחס כלפי נשים-נאשמות היה באופן כללי חמור יותר משום שאישה נתפסה בדרך כלל כקרבן ולא כמקרבנת.

אחת הדוגמאות ליחס החברתי כלפי נשים אפשר למצוא בכותרת בעיתון בעקבות העמדתה לדין של אישה: "שוב אשה קאפו", העובדה כי העיתונאי מצא לנכון להדגיש את היות הנאשמת אישה משקפת את עמדתו של העיתונאי כאילו מדובר בתופעה חריגה. בהקשר הזה יש להדגיש כי אכן מרבית הנאשמים היו גברים, בשל העובדה הפשוטה שרוב בעלי התפקידים בגטאות ובמחנות היו גברים. דוגמא המבטאת יחס סטריאוטיפי כלפי נשים אפשר למצוא בכתבה של העיתונאי דוד גלעדי במעריב (מאי 1951). הוא כתב את הדברים הבאים: "פרשה מיוחדת במינה היא זו של הנשים הנאשמות... לא נותר בהן זיק אנושי, מלבד היצר הבהמי, לחיות עוד יום אחד ואפילו במחיר חייהם של אחרים. לגביהן אין באמת אלא שתי ברירות קיצוניות. לראותן באותו שפל המדרגה של שרץ-טמא המרעיל את האויר בהבל פיו ושאין לדור אתו בכפיפה אחת. או: לראות בהן קרבן, הזקוק לרחמים רבים. כי אין ספק, שאלמלא בא אסון ההשמדה, היו נשים אלה נשארות בעיירותיהן והיו נישאות ומולידות ילדים וממשיכות את שרשרת משפחותיהן מדור לדור". לפי גלעדי, נשים הן סוג מיוחד של קאפואים: האם אבדן "זיק אנושי" או "קהות חושים" היו ייחודיים לנשים?  גלעדי יישב את המתח בין הציפיות שהיו לו (ולקוראיו) מנשים, ובין נשים "קאפואיות", באמצעות ההבחנה הסטריאוטיפית והנגועה בדעות קדומות שבין "שרץ טמא" ובין "קרבן", בין הַטְמֵאה ובין הטהורה.

בהליכים המשפטיים בישראל אפשר לראות דוגמאות דווקא ליחס רך יותר כלפי נשים, כגון פניה אישית לאישה-נאשמת לאחר זיכוייה – "עכשיו את יכולה לחזור לבעלך ולתינוקך". גם האמירה הזאת  נגועה, כמובן, בסטריאוטיפים בולטים. בנוסף, בהליכים נגד נשים, העדות הרבו להדגיש את המראה החיצוני של האישה הנאשמת (שהיה במחנה טוב יותר מאשר בבית המשפט), וכן את העובדה שבעת שהותה במחנה היא נראתה טוב יותר ("היתה לבושה אלגנטי") מאשר האסירות האחרות. 

  • מתוך החומר שקראת וחקרת, האם יש סיפור של קאפו שנכנס לך ללב?

היו כמה כאלה. באופן כללי, נקודת המוצא שלי, כשניגשתי לקרוא את החומרים הארכיוניים, היתה שמדובר באנשים רגילים שנקלעו לנסיבות חריגות. רובם היו אנשים בינוניים, לא מלאכים ולא שטנים, אנשים ונשים כמוני כמוך. מיעוטם היו אכזריים באופן קיצוני, רובם היו אנשים רגילים שרצו לחיות. אחד הסיפורים שנגע לל̣בי עוסק בשוטר יהודי, מרדכי גולדשטיין מגטו אוסטרוביץ, שהעדויות ביחס אליו עסקו אך ורק במכות שהפליא באסירים. אחד העדים מספר שפעם אחת שאל אותו מדוע הוא מכה, והאיש ענה לו – שמאז שלקחו את אשתו ובנו – הוא איננו בן אדם...

  • וכיצד השופט התייחס אל הסיפור?

השופט בנימין כהן נתן באותו הליך את אחד מפסקי הדין המרתקים ביותר, האנושיים ביותר, ולדעתי גם החשובים ביותר, בפרשה הכאובה הזו של יהודים בעלי תפקידים. בפסק הדין שלו הוא זיכה את גולדשטיין מכמה עברות, והרשיע אותו באחרות. אבל החלק המרתק מצוי דווקא במה שכינה השופט "הערה הכללית", שבה כתב שהוא רואה את מרדכי גולדשטיין, כ"אדם הגון ובעל מזג ממוצע ויהודי טוב בכל ימות השנה". אותו "אדם הגון" של כל ימות השנה, נותר, לדברי השופט, הגון "ובעל מזג ממוצע ויהודי טוב" גם בתקופת הגטו והמחנה. קביעה זו, הגם שכלל לא הייתה נחוצה לצורך ההכרעה המשפטית, היא חשובה מאין כמותה משום שהיא משקפת ראייה מורכבת יותר מזו שמחייב ומאפשר השיח המשפטי. כאן גולדשטיין אינו רק שוטר יהודי שמכה יהודים בגטו, אלא יהודי הגון כמו מרבית השוטרים והאסירים, והשופט אומר זאת במפורש: "משוכנע אני כי לא נהג הנאשם אחרת ממה שהיה נוהג במקומו אדם בינוני אחר בר-מזג ממוצע, שנתפקקו סביבו חוליות החברה ושניתן שלטון בידו". דברים אלה מייצגים את ההיסטורי ולא את המשפטי, את המציאות שחוו אנשים בשר ודם "משם", ולא כפי שתופס אותה החוק לעשיית דין. השופט הוסיף שהוא משוכנע שאף העדים, מי שהיו קרבנותיו של הנאשם, לא תפסו את מעשיו או מעשי השוטרים האחרים "כחורגים מגדר מה שהיה טבעי בנסיבות ששררו שם".

  • האם יש לדעתך מסקנה מוסרית העולה מהמחקר ההיסטורי-משפטי שלך? 

כן. שחשוב לזכור: שיתוף פעולה הוא חלק בלתי נפרד ממצב של כיבוש, בוודאי כיבוש מתמשך. משתפי פעולה הם המתווכים בין הכובש לבין הנכבשים, ושני הצדדים אינם יכולים להתקיים בלעדיהם. וכך יש לראות את התופעה של שיתוף פעולה יהודי: מדובר בחלק בלתי נפרד מהתופעה הרחבה יותר של התנהגות יהודים בשואה. צריך גם לזכור שמרבית בעלי התפקידים היהודים היו "יהודים של יומיום", אנשים רגילים שנקלעו לנסיבות בלתי רגילות. מיעוט מבוטל ביניהם היה סדיסט. בהם אינני עוסקת כלל. משום כך, אני רואה את מילוי התפקיד בגטו או במחנה כאמצעי הישרדות, כלומר כעוד תגובה יהודית לשואה, ויש לתת לו מקום, הן בזיכרון השואה והן במחקר, בדיוק כמו לסוגים אחרים של תגובות. אני שמחה שבשנים האחרונות יש מ̣פנה לטובה בעיקר בעיסוק האקדמי בנושא הזה, הן בתופעה עצמה והן בהליכים המשפטיים.

                                                             
                                                              רבקה ברוט
                                                                         צילום: מגד גוזני (הארץ)