בחזרה לשנות החמישים


זה שנים מתקיים ויכוח ער בציבור הישראלי על מדיניות העלייה שהונהגה בשנות החמישים על ידי מפלגת השלטון מפא"י. חלק סבורים שמדיניות זו גובשה ויושמה בשל חרדה תרבותית מפני יהודי מרוקו והתדמית החולנית והמנוונת שייחסו לה ותיקי הארץ; אחרים סבורים שמדיניות העלייה ואכיפת הפיקוח הרפואי הנוקשים נבעו משיקולים רציונליים שהתאימו למצבה הבריאותי של החברה בישראל וליכולות של מערכת הבריאות שלה, ושיקפו את העדפת האינטרס של הרוב על פני האינטרס הפרטי. ובכן, אירועי הקורונה מטילים אור חדש על האופן שבו קליטת העלייה מארצות האסלאם נוכחת בזיכרון הקולקטיבי הישראלי, וממחישים היטב את הדילמות שעמדו בפניה ציבור הרופאים והאזרחים הוותיקים עם קליטת העלייה בשנות החמישים והצורך לקבוע מדיניות אשר תגן על בריאות הציבור.


ימי הקורונה הביאו אותי להרהר בנושא זה, שמסקרן אותי זה שנים רבות. נדמה כי הדילמות הדורשות בימים אלו בישראל את הכרעת מערכות הממשל והרופאים מזמינות השוואה בין מדיניותה של ישראל בנושאים רפואיים בעבר וכיום. אז, כמו היום, השפיעה החרדה לבריאות הציבור על מדיניות הממשלה ועל ניהול המשבר; כבימים אלה, גם בשנות החמישים התנהל ויכוח על דרך אכיפת הסגר הרפואי על האזרחים- אם חופשית או קפדנית; וכאז, גם בחודשים האחרונים סומנו על בסיס סטריאוטיפים קבוצות חברתיות מסוימות כסכנה אפידמית וכאיום על ביטחון המדינה.


היו אלה ימי ראשית המדינה; ישראל קלטה עלייה בממדים גדולים, תוך כדי עימות צבאי קשה עם מדינות ערב ומשברים כלכליים שאיימו למוטטה. במרוקו חלה באותו העת הידרדרות חמורה במצבם של היהודים על רקע המאבק הדה-קולוניאלי בין צרפת ובין הלאומנים המרוקנים, ועל רקע תמיכת הסולטאן מוחמד החמישי בליגה הערבית וההנהגה הפלסטינית. אלה, גרמו להתפרצות מעשי טבח ביהודים בעיירות הגבול של מרוקו עם אלג'יריה אוג'דה וג'ראדה. כתוצאה מכך החלה תנועה של פליטים מבוהלים ממרוקו אל הקהילה היהודית באלג'יר, ושם החל המוסד לעלייה ב' לארגן את העלייה הכאוטית מצפון אפריקה לישראל. בד בבד עם ההתרחשויות במרוקו, מערכת הבריאות הישראלית, שהייתה אז בתהליכי הקמה ומעבר מתשתית יישובית מצומצמת לתשתית ארגונית מדינתית, נדרשה לספק מענה רפואי להמוני עולים, ובהם חולים רבים, ולהגן על בריאות הציבור.


כך נעשו הרופאים הישראלים לשומרי הסף של העלייה לישראל, ולבעלי השפעה רבה על מדיניות העלייה של הממשלה. ולראיה- הסייג לחוק השבות מראשית יולי 1950 המונע הגעתם של עולים שעלולים לסכן את בריאות הציבור. בעת ההיא הפחד מפני מחלות מידבקות כמו גרענת וגזזת, שהיו נפוצות בקרב עולי מרוקו, ובעיקר שחפת שהייתה נפוצה בקרב ניצולי השואה, עורר בקרב ותיקי הארץ רתיעה עמוקה מפני העולים, כבעלי תרבות היגיינה ירודה ומנוונת וכנושאי חולי. זו הייתה אחת הסיבות לכך שהממשלה הנהיגה מדיניות עלייה סלקטיבית. זו, נועדה לבלום אפשרות של התפרצות אפידמיולוגית והתפשטות של המחלות האלה, שיוחסו לעולים, ולשכך מעט את חרדת הציבור. לא בכדי עברו העולים חיטוי ב-DDT עם כניסתם בשערי הארץ, הוכנסו לקרנטינה (הסגר) והורחקו מהאוכלוסייה הכללית למחנות עולים ומעברות.


לנוכח האיום האפידמיולוגי, הקימה ישראל מחנות הסגר שבהם שהו עולים חולים עד הבראתם והעברתם למקומות היישוב השונים. כך למשל, ניצולי השואה שיצאו ממחנות העקורים והגיעו לישראל, הועברו להסגר במחנה "שער העלייה" מיד עם הגעתם לנמל חיפה, חרף הביקורת הציבורית החריפה. מחנות הסגר הוקמו עבור עולים עתידיים אפילו טרם עלייתם. כך לדוגמא, פעל באלג'יריה מחנה "הרצליה" (Atlantid) ובצרפת פעלו מחנה "הר הצופים" (Hopital Anglais), ומחנה "גרנד ארנאס" (Grand Arénas). מחנות אלה היו לזירה המרכזית שבה יושמה מדיניות העלייה הסלקטיבית, למשך שבועות ואף חודשים ארוכים הושהו בהם חולים והופרדו, בעוד משפחותיהם ממשיכים בדרכם ארצה. המדיניות שיושמה במחנות והפרדת בני ובנות המשפחות אלה מאלה גרמה לתסכול בקרב העולים ולביקורת חריפה מצד יוצאי מרוקו בישראל, משום שאילצה את משפחות העולים נמצאו חולים להכריע הכרעה קשה מנשוא: האם להמשיך בדרכם לישראל או לדרוש להישאר במחנות המעבר עם יקיריהם? ההכרעה הקשה ממילא נעשתה קשה עוד יותר משום שהעולים שנמצאו חולים ידעו כי הישארותם במחנה תמנע קליטת עולים אחרים המבקשים להגיע לישראל ...


התבוננות על ימי הקורונה מפרספקטיבה היסטורית, מלמדת כיצד שילוב של משבר כלכלי-חברתי, חרדה תרבותית-חברתית מפני ה"אחר", חולשה של מערכות מדינתיות, חרדה לבריאות לנוכח התפשטות תחלואה ומצב פוליטי סבוך כל אלה כופים על מקבלי ההחלטות הכרעות מורכבות, שהשפעותיהן מהדהדות שנים רבות אחרי קבלתן. כמו בשנות החמישים, גם בתקופת הקורונה ננקטו צעדי אכיפה נוקשים כלפי מיעוט אזרחי שנתפש כאיום על בריאות הציבור ועל הסדר החברתי, גם במחיר של פגיעה בחירותו וכבודו, פגיעה שעשויה להדהד בו עוד שנים רבות.


נדמה שישראלים צאצאים לעולים ממרוקו עשויים למצוא את עצמם כיום ניצבים מול דילמות דומות לאלה שעמדו לפני מי שקלטו את  משפחותיהם בישראל אי אז בשנות החמישים, ובמצב שבו היו פועלים כמותם לו היו במקומם. כמו הרופאים והפוליטיקאים דאז, עליהם ועלינו כולנו להכריע בשאלות שהתעוררו גם בראשית המדינה, כמו: עד כמה החרדה על רקע בריאותי ותרבותי משפיעה על היחס שלנו למהגרים בכלל ואל "אחרים" באשר הם, גם כיום? מה הקורונה מלמדת אותנו על האופן שבו מאורגן הזיכרון הקולקטיבי בנוגע לעלייה מארצות האסלאם, והאם אנחנו מבינים לעומק את ההקשר ההיסטורי ומפרשים נכונה את אירועי העבר? והאם בתנאים מורכבים כמו זה שפוקד אותנו כיום ופקד את ישראל בשנותיה הראשונות, ישנה הצדקה מוסרית ליישום פעולות שאינן תקינות פוליטית ועשויות לפגוע בחירותו ובכבודו של אדם?  


"דברים שרואים מכאן, לא רואים משם", אומרים. ימי הקורונה מספקים לנו הזדמנות נדירה לחזור לשנות החמישים, לבקר שוב בקרנטינות, במחנות העולים, וגם אצל מקבלי ההחלטות ולהוסיף גם את הניסין העכשווי שלנו לאופן שבו אנחנו מבינים ומבינות את העבר. הם גם מלמדים שנקודת מבטנו לעולם יחסית היא. זה העיקרון שצריך לעצב את השקפת עולמנו, את יחסנו ל"אחרים" ולהנחות אותנו בהכרעותינו.    


מאי, 2020      

 

חיים ביטון הוא דוקטורנט במכון לחקר ישראל והציונות בשדה בוקר, עמית בקרן הבינלאומית לחינוך אייסף ומחנך בבית החינוך הניסויי שער הנגב.