על צבאים ואנשים


בראשית שנות השבעים למאה הקודמת חקרתי את אוכלוסיית הצבאים ברמות יששכר, בשטח שנמצא בין נחל תבור לבין כביש בית שאן-עפולה. כשקמה מדינת ישראל חיו בשטח זה כמה עשרות צבאים ובתוך כעשרים שנה גדל מספרם עד כדי כך שהפלחים של קיבוצי הסביבה החלו להתלונן על הנזקים שהם גורמים לשדותיהם. המחקר נועד לאסוף נתונים שיאפשרו לקבוע את מדיניות רשות שמורות הטבע בנוגע לצבאים. מדי חודש הייתי מבלה שם ימים אחדים, צופה בהתנהגותם של עדרי הצבאים הרועים על המדרונות ובוואדיות, מתעד את גודל העדרים ואת הרכבם – צעירים, נקבות וזכרים. זה היה מחקר שנועד למטרות מעשיות, אבל בנוסף להנאה שבמחקר מדעי, הצבאים עוררו את התפעלותי ביופיים, באצילותם, ובמהירות תנועתם.

 

בשנת 1985 נמנו ברמות יששכר כ-3,500 צבאים. כשפרצה מגפת הקורונה נזכרתי במגפת הפה והטלפיים שתקפה את הצבאים הללו באותה שנה טראומטית, עבור הצבאים ואולי גם עבורי כזואולוג. המחלה פרצה תחילה ברפת של קיבוץ ומאוחר יותר תקפה גם עדרי בקר במקומות אחרים. ממשק האדם התפשטה המחלה אל אוכלוסיות הצבאים במקומות אחרים, ובתוך שבועות אחדים קטלה כ-1,500 צבאים ברמות יששכר וכמה מאות בדרום רמת הגולן. היא תוקפת בהמות בית בארץ כמעט כל שנה. מחולל המחלה הוא נגיף המועבר בהפרשות של בעלי חיים נגועים ואף באמצעות הרוח. צבאים חולים ומתים נמצאו אז בשדות, וכן ליד מקווי מים, שאליהם הגיעו אולי כדי להקל על צמאונם. בפה, בלשון ובין הטלפיים של צבאים נגועים, מתפתחים פצעים מוגלתיים ולעתים מדממים. הם כנראה הכאיבו עד כדי כך שהצבאים נמנעו מלשתות. בסיור לאורך נחל תבור ראיתי צבאים בודדים או קבוצות שמנו לעתים עשרות צבאים שהיו מוטלים על הקרקע מתים או גוססים. המחזה היה שובר לב.

 

להתפשטות המהירה של המחלה בקרב הצבאים גרמו בעיקר צפיפותה הגדולה של אוכלוסייתם והמגוון הגנטי הקטן שלה. תופעה דומה למגפה בצבאים הייתה מתרחשת כל מספר שנים גם בחיות בר אחרות, כמו הסייגָה, מין פרסתן שהיה נפוץ מאד בערבות מרכז אסיה. בשנים שבהן צפיפות האוכלוסייה הייתה גדולה קטלה המחלה בין 45 ל-90 אחוזים של העופרים (עשרות אלפים בכל אחת מההתפרצויות) באזורים שאליהם היו הנקבות באות כדי להמליט.

גם אצל האדם, כמו אצל בעלי החיים, מחלות מתפשטות מהר יותר ככל שהאוכלוסייה צפופה יותר. לכן אין זה מפתיע שההדבקה בקורונה מהירה וגבוהה במיוחד בישובים צפופים כמו ווהאן, ניו יורק ובני ברק.

בתקופות פרהיסטוריות תפוצתן של מחלות זואונוטיות כמו הקורונה, כאלו העוברות מבעלי חיים לאדם, הייתה מועטה משום שבני אדם חיו בקבוצות קטנות והמגע ביניהן היה מוגבל בזמן ובמקום. במאתיים השנים האחרונות גדלה אוכלוסיית האדם פי שמונה, ומספרם כיום קרוב לשמונה מיליארד. עקב הגידול הזה גדל מאוד המגע בין בני האדם, בעיקר בארצות צפופות.

באזורים שבהם הצפיפות האנושית גדולה גדל גם המגע בין האדם לחיות הבר. שיעור הריבוי בישראל, המקדשת את הילודה, הוא הגבוה ביותר בין המדינות המפותחות, צפיפות האוכלוסייה בה היא מהגבוהות בעולם ומעריכים כי תוכפל עד שנת 2050.   

כבר כיום ניכרת באזור הים-תיכוני של ישראל פריסה צפופה מאוד של בינוי ותשתיות, ואין בו יישוב המרוחק פחות מחמישה ק"מ מיישוב אחר. ריבוי היישובים והתפשטותם לשטחים טבעיים דוחק חלק מחיות הבר, ובהן יונקים, עופות, זוחלים ודו-חיים, ממקומות חיותן, שבהם הן קדמו לבני האדם. על כן רבות מהן עוברות לערים או שהן נשארות במקומות גידולן, שהפכו ליישובים. בתקופת 'עוצר הקורונה' נפוצו ברשת תצלומים וסרטונים של חיות בר המשוטטות בערים ובישובים. בעלי חיים אלה היו שם גם לפני העוצר, ובמהלכו ניצלו את הפחתת הפעילות האנושית לחיפוש מזון בישובים.

ומה הלאה? המשך הגידול באוכלוסייה האנושית יחייב בניית מיליוני דירות נוספות ויגרום להפיכת שטחים פתוחים גדולים לשטחים עירוניים. כתוצאה מכך יגדל עוד יותר החיכוך בין בני אדם לחיות בר. כבר כעת הטבע בישראל, בעיקר באזור הים התיכון, משנה את פניו. יש מינים המסתגלים לחיים בסביבת האדם ואף נעשים ל"מינים מתפרצים״, כלומר כאלה שאוכלוסיותיהם גדלות מאוד עקב זמינות גדולה של מזון ומחסה ביישובים. הבולטים שבמינים אלה הם חזירי בר, שפנים, תנים ועורבים אפורים. אלה גורמים נזקים שונים לבני האדם; הם תוקפים אותם או שעצם נוכחותם מטילה אימה, גורמים נזקים לגידולים חקלאיים ולגינות ציבוריות ופרטיות ומעורבים בתאונות דרכים.

נזק ישיר נוסף, שפוטנציאלית כוח נזקו גדול מכל הנזקים האחרים גם יחד, הוא העברת מחלות. דוגמאות עכשוויות לכך הן מחלת הכלבת, כמו זו שתקפה לפני כשנתיים את אוכלוסיית התנים בצפון הארץ; הליישמניה, שושנת יריחו, שבארץ היו שפני הסלע לנשאיה העיקריים לאדם, וכך היא פשטה ביישובים רבים, ובהם ירושלים. דוגמה נוספת היא העכברת, לפטוספירוזיס. זו פשטה בשנת 2018 במקווי מים בצפון הארץ וגרמה לפגיעה קשה בתיירות בגליל ובגולן.

התפשטות מחלות אלה קשורה בעליל לצפיפות אוכלוסיית האדם. בישראל מוכרות קרוב לעשרים מחלות זואונוטיות שנשאיהן הם חיות משק וחיות בר שונות. גם הקורונה היא מחלה זואונוטית והתפשטותה מזכירה את התפשטות מחלת הפה והטלפיים: בשתי המגפות התפשטות המחלה הייתה מהירה בעיקר באזורים צפופים. עד כה מספר בני האדם שחלו במחלות זואונוטיות היה מוגבל. איננו יודעים מה צפוי בעתיד, אך יש להניח שבעקבות הגידול הצפוי באוכלוסיית האדם ועמו הגדלת החיכוך בינו לבעלי חיים, יגדל גם שיעור הנפגעים ממחלות זואונוטיות שתופענה בעתיד.

 

אבל, עם תחילת הסגר ליד מוצא עילית, הנוף ממרומי הגבעה מרהיב: מדרונות ההרים הגולשים לעמק מכוסים עצים בעלווה ירוקה, אגם בית זית מלא מים עד שפת הסכר, והעמק ירוק כולו. פה ושם נראים עצי כליל החורש בגמר פריחתם הסגולה. הסגר השבית כמעט כל פעילות, ורק בעמק שלמטה נמשכת העבודה בכריית אחת המנהרות של כביש 16, כביש שבמהלך הקמתו נהרס חלק גדול מעמק מוצא, נבנו בו מבנים ענקיים ומכוערים ונערמו גבעות של סלעים שנכרו. גם קו המים החדש לירושלים והנחת צינור הגז פגעו קשה בטבע כאן. מחלות זואונוטיות כמו הקורונה, העוברות מבעלי חיים לאדם, הן רק אחת מתוצאות הגידול המסחרר באוכלוסיית ישראל. כשליש ממיני החוליתניים היבשתיים בארץ אינו מסתגל לחיים בקרבת האדם ואוכלוסיותיו הולכות וקטנות. אחד מהמינים הללו הוא הצבי. על מדרונות ההר פורחות עדיין רקפות בקבוצות צפופות על רקע פרחיה הצהובים של קידה שעירה או עשב ירוק, ועמודי פריחה של סחלבים סגולים ולבנים גדלים על מחשופי סלעי הגיר. על אחת הגבעות פורחים צבעונים נהדרים ונוריות ודמומיות מרימות ראש אדום בוהק בתוך העשב הירוק. אבל הצבאים שחיו בעמק ועל מדרונות ההרים סביבו נעלמו כמעט לגמרי.

מאי, 2020



פרופ' יורם יום-טוב הוא פרופסור אמריטוס לזואולוגיה, מבית הספר לזואולוגיה באוניברסיטת תל-אביב