אין קץ ללילה


הזמן של האחר

אדם שמגלה אחריות כלפי זולתו, כתב עמנואל לוינס, כלפי חייו ומותו, מרגיש בהכרח אחריות על חייו הוא, מרחיב אותם ומקשר אותם אל מימד אחר וזמן אחר – זמנו של הזולת. "אף אחד לא יכול להציל את עצמו בלי האחרים", הוא כתב, "באחריות לאדם האחר טמון ייחודי שלי". בגלל הדברים הללו, שאותם סיכמתי כאן באופן פשטני ביותר, ובגלל דברים אחרים, קראתי את כל הספרים של לוינס, ולא פעם אחת. ובכל זאת לא הצלחתי להבין מדוע הקשר עם הזולת חייב להיות ממרחק, מדוע דווקא "המרחק המתקיים ביחסינו עם האחר" הוא "הדלק המזין את האהבה אליו". מדוע אי אפשר לראות ולהבין אנשים אהובים מתוך קרבה עמוקה, בלי להתמזג אתם ולשעבד אותם ולהפוך אותם חלק ממני? לא הבנתי, ובכל זאת קסם לי הרעיון שמעבר לפניו של האחר יש אינסוף לא מוכר, המסרב להיות מוכל וסגור בהגדרות ובהבנות שלי והוא מערער את העמדה של אני ואפסי עוד. אהבתי את המחשבה שאפשר להתייחס לאחר כאל מי שלעולם לא יובן עד הסוף, לנסות ולגלות את "הנצנוץ הטרנצנדנטי המופיע בפניו", אולי את הצלם האלוהי הטבוע בו. ודווקא מתוך הבנת המרחק הבלתי ניתן לגישור ביני לבינו, להבין את האחריות שיש לי כלפיו, לגלות עמדה אתית מולו.

היה הרבה קסם במחשבה הזאת, בוודאי לאחר כל האכזבות הקודמות. בהתחלה מהסוציאליזם ומהלאומיות, אחר כך מהאקזיסטנציאליזם, ולבסוף - מהפוליטיקה של הזהות והרב-תרבותיות. היא הציעה לי משהו מלהיב, חדש: את האפשרות לחשוב שוב על האדם היחיד בלי לקבץ אותו לקבוצות מעמדיות, מגדריות או אתניות, ובכל זאת לא להותיר אותו בודד וזר בעולם. כל זה שכנע אותי אבל לא ממש דיבר אל ליבי, כי הלב זקוק לקרבה, לראות ולנגוע ולהרגיש, הוא עובד דרך החושים, וחושים אינם פועלים ממרחק. לכן קראתי את לוינס וכתבתי עליו וגם לימדתי אותו, אבל כל הזמן הזה לא ממש הבנתי אותו.

עד שהגיעה הקורונה וליל הסדר בצלה: השולחן ערוך, סביבו שבעה כיסאות ריקים, שבע צלחות ריקות, כוסות יין ובאמצע המצות, קערת הגפילטע פיש, החזרת והחרוסת, ועל הכיריים מתחמם המרק עם הקניידלעך. שנינו מתיישבים זה מול זה ועל הכיסאות הריקים יושבים כל האחרים – הבנות שלי, בני ובנות הזוג שלהן ומתיאו הקטן, הנכד שלי.

בשעה שבע, ביחד עם כל אלה שאינם אתנו, אנחנו מתחילים את הסדר. מדלגים על הקדש והמגיד, שרים את "הא לחמא", ומתיאו המתוק, שלא יושב על הכיסא המיועד לו, שואל את הקושיות, וממשיכים לקרוא כל אחד בתורו את "עבדים היינו" ואת "ארבעת הבנים" ולא מדלגים כמו בכל שנה על "מעשה ברבי אליעזר" וגם לא על רבי יהודה שהיה נותן בהם סימנים. רק כשמגיעים ל"בצאת ישראל ממצרים" מצטרפים הנוכחים הנעדרים בזום וביחד כולנו מגיעים ל"בחצי הלילה". אחרי זה אנחנו מתנתקים מהזום ונפרדים. ובכל זאת אלה שלא נשארו כדי לשיר את "אחד מי יודע" ואת "חד גדיא" נמצאים אתנו כל הזמן, עד לסוף הסדר וגם אחר כך, ביום הזה ובימים הבאים.

וכשהכול נגמר ואני מפנה את הכלים ומנקה את המפה, נדמה לי שבאחת מהפינות של השולחן יושב, נחבא, עמנואל לוינס, מנענע בראשו וכאילו אומר לי: "את רואה? עכשיו את מבינה למה התכוונתי?".

 

כי יש לעץ תקווה

תלבש סוודר, תלבש מעיל. אנחנו יוצאים למשלחת הצלה. מזל שבן הזוג שלי הוא הרפתקן, אומרים לו משלחת הצלה והוא מיד מתלבש ויוצא, אפילו לא שואל מה צריך להציל. אנחנו הולכים ברחוב לכיוון ההר. כבר חמישה ימים אני רואה אותו בפינה, לפני הכיכר הקטנה, מתחבא בין השיחים ושאריות הגזם. בכל פעם אני נעצרת, מסתכלת עליו, תוהה מה לעשות ואיך לעזור וממשיכה ללכת. הדרך לא ארוכה אבל מסובכת: אנשים הולכים לפניי ומאחוריי, צריך להתרחק מהם, ילדים עוברים עם עגלה, צריך להיזהר, כלב מרחרח, מותר ללטף כלבים או לא? עדיף לא להסתכן. אנחנו מתקדמים לאט ולבסוף מגיעים לכיכר הקטנה. שם הוא נמצא, מאיר לקראתנו כאילו חיכה לנו, פרח קטן ורוד בגודל של אצבע, מחובר לענף גרניום יבש שנגדע מהאדמה ומהשורשים והוא זרוק בתוך הפסולת שתיאסף מחר. פרח עקשן שמסרב לנבול ולא רוצה ללכת לזבל.

אנחנו מחלצים אותו מתוך הערמה היבשה, לוקחים אותו בזהירות כאילו היה תינוק ומובילים אותו הביתה. שם אנחנו גוזמים את תחתית הגבעול שלו, מכניסים אותו לעציץ ועכשיו נחכה. הוא יקבל מים מהטפטפה, דשן מהאדמה ושמש מהשמיים, ויחיה.

 השמש עומדת לשקוע. אנחנו נשארים לשבת בגינה מול הפרח הקטן ומחכים, אולי כבר עכשיו ינץ עלה, תהיה פוטוסינתזה והנס יתרחש. אנחנו כאן, אבל רוח הערב הרכה שנושבת אלינו באה ממקום אחר, כנראה מההר שאליו גלגל סיזיפוס את האבן בספרו של אלבר קאמי המיתוס של סיזיפוס. כי כך כתוב שם: "אתם מלמדים אותי כי עולם מופלא וססגוני זה מסתכם באטום, והאטום עצמו מסתכם באלקטרון. למה לי מאמצים כה רבים? הקווים הרכים של הגבעות האלו וכף ידו של הערב על הלב הנסער הזה, מלמדים אותי הרבה יותר". סיזיפוס של קאמי כבר חזר אל הסלע, התבונן בסדרת הפעולות חסרות הקשר שנעשו גורלו, שיצטרפו לזיכרונו וייחתמו עם מותו. "כמו עיוור שרוצה לראות ויודע שאין קץ ללילה", הוא מבין שהעולם אדיש כלפיו, שווה נפש לחייו ולמותו, שכל יום הוא יומו האחרון, שהוא לא ממש שייך למקום. ודווקא אז, כשהוא מבין את זה, הוא מוכן לקבל את הקווים הרכים של הגבעות, את הערב שיורד, ואפילו פרח גרניום. מאוחר יותר, כשסיזיפוס יתגלגל אל דמותו של הרופא רייה בהדבר, הוא גם יבין שצריך לצאת למאבק למען כל זה. "אני צועק שאיני מאמין בכלום והכל אבסורדי", הוא אומר, "אלא שאיני יכול לפקפק בצעקתי וראוי כי אאמין לפחות במחאתי". לכן הוא מתעקש לא להיכנע, לנסות להציל. וכך גם אני.

ומה המסקנה? המגפה לא תעבור מהר כל כך, קבוצת הסיכון (אנחנו) תיפגע ראשונה, אחר כך, אומרים המדענים, אולי יבואו גלים חדשים, מוטציות של אותו הווירוס. אבל אני הצלתי היום פרח קטן ממוות, ומול זה כל השאר אולי פחות חשוב.


אפריל-מאי, 2020

גרסא נוספת של הרשימה הופיעה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון הארץ, 25.5.2020. 


פרופ' נורית גרץ היא פרופסור (אמריטה) לספרות עברית וקולנוע באוניברסיטה הפתוחה ופרופסור מן המניין במחלקה לתרבות, הפקה ויצירה במכללה האקדמית ספיר. מסתה האוטוביוגרפית "כל הפעמונים ההם" ראתה אור לאחרונה בקובץ קווים לדמותנו: לחקור את ישראל, לכתוב על עצמנו, 2020, בהוצאת מכון בן גוריון וידיעות ספרים.