זמן קורונה


כחוקר שבילה שעות רבות בקריאה על טקסים – ובהשתתפות בהם – שאלות על זמן הרבו להעסיק אותי: מה מייחד את הזמן של הטקס? כיצד מתרחש המעבר מזמן היומיום לזמן הטקס? מה קורה בתוך זמן הטקס? אך כל ההתעסקות הזו לא עזרה לי כשניסיתי להבין את זמן הקורונה שבו אני חי בעת כתיבת רשימה זו. אמנם  יש מן המשותף לזמן הטקס ולזמן הקורונה: בשניהם הזמן אחר, זמן-מחוץ-לזמן. זמן הטקס מנוגד לזמן היומיום המאורגן סביב תנועת המטוטלת השגרתית שבין העבודה לפנאי, בין חיי הציבור לחיי הפרט ובין מקום העבודה לבית. הטקס הפומבי, כגון טקס יום השואה או טקס יום הזיכרון, שייך לזמן הציבורי, אך הוא יוצר בו פרק זמן אחר, דחוס, עשיר בצלילים ובסמלים ועמוס במשמעות. זהו זמן קדוש, שמסומן בדרך כלל באופן ברור – באמצעות צפירה או צליל פעמון הכנסייה – ומה שמתרחש בו נחשב לנעלה ורלבנטי לכל הקהילה כולה. זמן הקורונה הוא זמן של חולין, שבו אנחנו מבלים במרחב הביתי, לבד או עם המשפחה. אולם גם הוא שונה מן הזמן היומיומי, משום שנפסקת בו תנועת המטוטלת שבין עבודה ובין פנאי.


השהייה הבלתי פוסקת בבית יוצרת אצלנו את מה שיוענה גונן מכנה "גושים עצומים וצמיגים של הווה מתמשך" (הארץ, 14.4.2020). אך גם אם החוויה של הזמן הזה אינה בהכרח צמיגית, זהו זמן מסוג אחר, נעדר גבולות מוגדרים. אם נדַמה את הזמן לקו, זמן היומיום הוא קו אופקי מרוסק, ואילו זמן הטקס  הוא קו שמתפרץ ממנו באלכסון כלפי מעלה, מגיע לשיא, ואחרי כן משתפל ומתחבר מחדש לקו המרוסק. זמן הקורונה, בניגוד לכך, הוא קו אופקי נמשך ואחיד, בלא התחלה, אמצע או סוף. משום כך הוא אינו מתקדם ברצף קווי פשוט לקראת העתיד, אלא שב וחוזר על עצמו, שוב ושוב, באופן מעגלי. הייחודיות של זמן הקורונה מספקת לנו הזדמנות טובה לחשוב מחדש על מושגים כגון עבודה, שביתה ופנאי, שבדרך כלל איננו נותנים עליהם את הדעת. כהיסטוריון, אני יכול לחשוב על כך באמצעות הכלי היחיד העומד לרשותי – הידע אודות העבר והפרשנות שלו. גם אם ידע זה אינו מקנה לי בסיס לחשיבה על העתיד, הוא לפחות מאפשר לי להשתחרר מעריצותו של ההווה, כלומר מן ההנחה שהקיים כעת בהכרח גם יוסיף ויתקיים. העבר מספק לנו הרבה דוגמאות לכך שיכול להיות גם אחרת – ולעתים גם מוטב שיהיה אחרת.

 

זמן הקורונה הוא תוצאה של שתי התפתחויות שיש להפריד ביניהן: מגפת הקורונה והשבתת המשק. בעוד המגפה היא שיצרה את התנאי הבסיסי לקיום הזמן הנבדל הזה, הרי שהשבתת המשק - כפי שראינו, למשל, בשבדיה - אינה תולדה הכרחית. ההשבתה היא צעד נוסף, קיצוני, שלמרבה הפלא נקטו בו דווקא משטרים קפיטליסטיים למהדרין ואפילו נאו-ליברליים במדינות כמו בריטניה, צרפת, גרמניה וכמובן ישראל. זהו צעד מפתיע משום שהמשטר הקפיטליסטי מבוסס על צמיחה מתמדת, שההשבתה הכללית של המשק קוטעת אותה באבחה אחת. בנוסף לכך, במשך שנים רבות היה הרעיון של השביתה הכללית דווקא נחלתו של השמאל הסוציאליסטי ובייחוד הסינדיקליסטי, כלומר זה שנשען על ארגוני העובדים.

 

הרעיון של השביתה כנשק של מעמד העובדים הוא חדש יחסית, וקשה למצוא אותו לפני המאה התשע עשרה. יתר על כן, ההפרדה החדה והברורה בין העבודה ובין הפנאי גם היא תוצר של העידן המודרני. רק במאה השמונה עשרה, עם התפשטות השימוש בשעון המכני מצד אחד, ותחילת המהפכה התעשייתית מצד אחר, היה אפשר להבחין בין זמן העבודה לזמן הפנאי. האבחנה המושגית בין השניים הייתה ידועה, כמובן, כבר לפני כן, אבל העבודה והפנאי היו כרוכים ומשולבים זה בזה: התקדמות הזמן נקבעה לפי מהלך השמש, עונות השנה והחגים הדתיים, ואילו העבודה התנהלה בבתים (עבור בעלי המלאכה)  או בשדות הסמוכים לבתים (עבור האיכרים). רק הפיכת הזמן המכני, המחולק ליחידות קבועות, לנחלת הכלל, וההפרדה הברורה בין מקום המגורים למקום העבודה  - בית החרושת או המשרד – יצרו את הדיכוטומיה המודרנית עבודה-פנאי. כאשר נוצרו בבתי החרושת קבוצות מאוגדות של עובדים, היה אפשר לחשוב על מהלך של שביתה כמנוף לחץ על בעל בית החרושת. מכאן נחוץ היה רק צעד אחד קטן להעלאת הרעיון של השביתה הכללית, שתקפיא באופן גורף את כל המשק.


את התנופה התיאורטית העיקרית לרעיון זה נתן ג'ורג' סורל (Sorel) , סוציולוג ופילוסוף צרפתי, שהיה מקורב לחוגי ארגוני העובדים בתחילת המאה העשרים. בספרו הרהורים על האלימות (1908) פיתח סורל את רעיון השביתה הכללית, שאמור להנחות את מעמד העובדים בפעולתו העתידית. סורל דחה את המסורת המהפכנית היעקובינית, שהתבססה על תפיסת השלטון בידי קבוצה קטנה, נחושה ואלימה, כפי שהתרחש במהפכה הצרפתית ובקומונה הפריזאית של שנת 1871. הוא גם הסתייג מפעילות פוליטית מפלגתית ופרלמנטרית, ובמקום זאת השליך את יהבו על ארגוני העובדים והיכולת שלהם לשתק כליל את המשק באמצעות שביתה כללית, שתביא את המהפכה החברתית המיוחלת. השביתה הכללית הייתה בעיניו מיתוס מגייס, וגם אם הוא כרוך בהפעלת אלימות, זו אמורה להיות מצומצמת בהרבה מן האלימות שמפעיל כל משטר שאיננו פרולטרי. למעשה, סורל חתר לבטל בסופו של דבר את המדינה, להחליף אותה ברשת אנרכיסטית של ארגוני עובדים אשר ידאגו לשוויון מעמדי, ואגב כך גם לשנות לחלוטין את מעמד העבודה.


אולם סורל לא שרטט את קווי המתאר של החברה שתיווצר אחרי שהשביתה הכללית תמגר את המשטר הקפיטליסטי. את השרטוט הזה, שבו מתבטלת האבחנה החותכת בין עבודה לפנאי, אפשר למצוא אצל פול לפארג (Lafargue ), סופר, עיתונאי ופעיל פוליטי סוציאליסטי צרפתי, אשר היה נשוי לבתו של קרל מארקס. אמנם לפארג היה בן למשפחה עשירה יחסית של בעלי מטעי קפה בקובה, אך הוא ידע היטב מהם תנאי העבודה של מעמד הפועלים במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה, ובעקבות זאת כתב את ספרו הידוע ביותר הזכות לעצלות (1883. הוצאת נהר, 2004). הוא נשען בספרו על הניתוח של מארקס לגבי המשטר הקפיטליסטי, הדוחף לייצור עודף של מצרכים ולצבירת הון, תוך ניצול מוגבר של הפועלים אשר עובדים לעתים שלוש-עשרה ואף ארבע-עשרה שעות ביום. באופן שכזה העבודה נעשית לחזות הכול -  בסיס הזהות של הבורגני, הטרוד כל העת בהגדלת רווחיו, ושל הפועל, הנתון לחסדי בעל בית החרושת. לפארג מציע להפחית את מספר שעות העבודה היומיות לשלוש, ולהקדיש למנוחה ולפעילות של פנאי את השעות הנותרות ביום. כך יגדל השוויון, העבודה תפסיק להיות בסיס הזהות הבלעדי, וכל אחד מן העובדים יוכל להתמסר לעיסוק שקרוב ללבו: טיפוח תחביב, בישול, צפייה בתיאטרון, ביקור במוזיאון, עריכת טיולים וכמובן – סתם להתבטל.    


ספריהם של סורל ולפארג זכו להצלחה אדירה בקרב השמאל הסוציאליסטי והשפיעו, כל אחד בזמנו-הוא, על המחשבה והפרקטיקה של ארגוני העובדים, ובייחוד על השימוש  בשביתה הכללית. במהלך המאה העשרים ידעה אירופה שלוש שביתות שכאלה, כל אחת ארוכה יותר מקודמתה. הראשונה, שארכה תשעה ימים, התרחשה בבריטניה בחודש מאי 1926, ופרצה בשל רצון בעלי מכרות הפחם להפחית משכר הכורים. היא החלה בקרב הכורים והתפשטה במהירות לענפים אחרים של התעשייה והתחבורה, אולם נבלמה לאחר שהממשלה הפעילה את שירותי התחבורה באמצעות מתנדבים, ואחד מארגוני הכורים פרש וחתם עם בעלי המכרות על הסכם נפרד. השביתה השנייה התרחשה בצרפת במשך כשלושה שבועות, מאמצע מאי לתחילת יוני 1936, ופרצה בעקבות הניצחון בבחירות של "החזית העממית", אשר כללה את שלושת מפלגות השמאל, ובשל דרישות הפועלים לשיפור בשכר ובתנאי העבודה. בשביתה השתתפו מרבית ענפי התעשייה, המסחר והתחבורה, והיא הסתיימה לאחר שהממשלה החדשה, בראשות ליאון בלום, חתמה עם נציגי ארגוני הפועלים על הסכמים שבהם היא נעתרה למרבית תנאיהם. השביתה השלישית התרחשה גם היא בצרפת. הפועלים הצטרפו למרד הסטודנטים של מאי 1968, והציגו שורה של תביעות לממשלה. השביתה נמשכה כחודש, ובשיאה קפא המשק הצרפתי לחלוטין למשך עשרה ימים. היא הסתיימה לאחר שהנשיא שארל דה-גול הכריז על בחירות חדשות, תוך שהוא מקבל את מרבית תביעות הפועלים.


בכל השביתות הללו, ובייחוד אלה שהתרחשו בצרפת, פועלים השתלטו על בתי החרושת כדי למנוע את המשך הייצור. הם שהו בהם ימים ולעתים שבועות, והפכו את מרחבי העבודה הללו למרחבים של פנאי ובילוי משותף – בישלו בהם, שיחקו, נחו ואירחו את משפחותיהם. אולם, בסופו של דבר היו צריכים לעזוב אותם ולחזור לחלוקת הזמן והמרחב שבין עבודה לפנאי, בין בית החרושת ובין הבית.


 אף אחת מן השביתות הללו לא חוללה מהפכה בשלטון ולא שינתה מהותית את הסדר החברתי –  ובדרך כלל רק חלק מן השובתים חתרו לשינוי מוחלט שכזה. אולם השביתות יצרו זמן אחר הדומה לזמן הקורונה  בכך שהוא שילב בין פנאי לעבודה. אם כן, כל התקופות האלה הן מעין חלון שבעדו אפשר להשקיף לעבר מציאות חברתית אחרת, ולדמיין כיצד היא יכולה להיראות. מדובר, למעשה, באוטופיה, אלא שזו, על פי ההגדרה, עוסקת במקום אחר, ואילו עתה מדובר בזמן אחר.


כיוון שהסיכוי לחולל מהפכה חברתית בזמן הקרוב הוא קלוש, אפשר להתקדם לקראת האוטופיה במסלול אחר שכבר עומד לרשות החברה המודרנית, והוא הכנסה בסיסית אוניברסלית (Universal Social Income). הרעיון הזה הוצג לראשונה באוטופיה של תומאס מור (1516), בשיחה בין המלח רפאל לבין הקרדינל מאנטוורפן, על אודות היחס הראוי לגנבים. הקרדינל צידד במנהג הרווח - לתלות אותם  עד צאת נשמתם, וככל שירבו בתליות כן ייטב; כנגדו טען רפאל כי עונש התלייה אינו מרתיע את האדם הרעב, וכי עדיף לתת לכל תושבי העיר סכום בסיסי למחיה כך שאיש לא יצטרך להיות לגנב ואחרי כן לגופה. רעיון זה עבר כמה וכמה גלגולים עד שאומץ בידי מספר כלכלנים במאה העשרים ואחת ונוסח בהצעה קונקרטית לחלק סכום בסיסי מסוים לכלל האוכלוסייה באופן שווה, ללא כל מבחני הכנסה ובלי דרישות מוקדמות. הכנסה כזו תשנה בבת אחת את המצב הקיים שבו מתרכז יותר ויותר הון בידי פחות ופחות אנשים, ותאפשר לאוכלוסייה חיים ברווחה מינימלית. כך נוכל להאריך את זמן הקורונה, וכל אחד יוכל למזג בין עבודה ופנאי בדרך הנוחה לו


נשמע אוטופי? אתן מוזמנות לקרוא את נייר העמדה של ליה אטינגר ועופר סיטבון ממכון שחרית, 'משכורת בסיס לכל'. בשביל להגיע אליו לא צריך אפילו לקום מן הכורסא. מספיק לעשות גוגל.


אפריל-מאי, 2020


פרופ' אבנר בן-עמוס הוא היסטוריון של החינוך בבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל-אביב. 

מסתו הביוגרפית "סיפור על פוליטיקה, תיאטרון והיסטוריה" ראתה אור בקובץ קווים לדמותנו: לחקור את ישראל, לכתוב על עצמנו, 2020 בהוצאת מכון בן גוריון וידיעות ספרים.