חיים פחותי ערך


אמי ניצלה ממגפת הקורונה. בדצמבר 2019, כחודשיים בלבד לפני שהנגיף הכניס את העולם כולו לסחרור אימים, היא הלכה לעולמה. בת 92 הייתה ולמעט בשבועיים האחרונים לחייה, כשמחלתה (הלא מאובחנת) כבר הגיעה לשלב סוער – היא הייתה במלוא צלילותה. צלילות בגיל מתקדם היא ברכה וקללה כאחת. היא ברכה כי "צלם האנוש" (ויהא זה אשר יהא) לא נפגם או כמעט שלא נפגם, שהרי הגוף תמיד בוגד. היא גם קללה – כי תודעת הקץ המתקרב וחוסר הרלוונטיות הגובר לחיים סביב אינם מיטשטשים דרך ענני הדמנציה למיניהם. אם כי חייתה עד יומה האחרון ברווחה כלכלית וגופנית, הרי שבשנים האחרונות לחייה העיבה על מצב רוחה של אימא התחושה שהעולם הולך ומאיץ את תנועתו קדימה, ושהיא ובני גילה המתמעטים והולכים - גם אלה שכמוה הם ילידי הארץ ופעם היו אדוניה - אפילו אם יתאמצו, בהכרח נותרים מאחור, מבינים פחות ופחות את עולם המושגים המתעדכן ואת סדרי העדיפויות וההתנהגויות המקובלות בעת הזו. עד כמה שניסתה ללמוד כיצד להשתמש בטכנולוגיות הדיגיטליות ועשתה זאת בהצלחה ניכרת, תמיד הופיע בתוך זמן-מה מכשיר "מאיים" חדש שיכולתה לפענח את רזיו הלכה ונשחקה. לא פחות מכך חרה לה שיחס הסביבה אליה היה – בעיניה -  פטרוני ומקטין: הקצב ועוצמת הקול שבו דיברו אליה, כי "אם אני קשישה מן הסתם אני גם חרשת", נהג האוטובוס שהאיץ לעלות מהר-מהר גם כאשר היה ברור שהיא מתקשה לעלות ובה בעת לשלוף את כרטיס הרב-קו, טכנאי המחשבים שגבה הון תמורת שירות בשווי פרוטה ועוד.


נחמה פורתא עבורה בעולם, שאת גבו ראתה מתרחק והולך ממנה והלאה, הייתה הידיעה שהיא אינה לבד ושאם מצבה הבריאותי יתדרדר או אם היא תצטרך סיוע בניהול ענייניה הכספיים והביורוקרטיים האחרים, כפי שאכן קרה ממש לקראת הסוף, נהיה אנחנו עבורה "מתרגמים" לשפת הממסדים השונים ומתווכים בינה לבנקים או למערכת הרפואה, על הטכנולוגיות הבלתי נמנעות לתקשורת עמם.


בימים אלה קשישים (מיהו קשיש? מחליטים פקידי עלומי שם ופנים) מצווים להישאר שבועות על שבועות בין ארבעת הקירות של בתיהם, סגורים לא פעם בניגוד לרצונם ולשיקול דעתם במסדרונות שיש של "דיור מוגן" לכאורה ומופרדים ביד חזקה ובזרוע נטויה ממשפחותיהם, וגרוע מכול – גוססים ואף הולכים לעולמם כשאין מי שמחזיק את ידם. על רקע כל הרעות הללו, עד כמה שהדבר נשמע אבסורדי, לא פעם ולא פעמיים דומה שאם כבר נגזר על אימא להיפרד מן העולם הזה, חסד נעשה עמה על הלכה לעולמה בטרם עשה הנגיף שמות בחיים שהכרנו והחמיר את תחושת הבידוד והשוליות שלה ושל בני דורה.


רבים מנסים בימים ארוכים וריקים אלה לחזות איך ייראה העולם שלאחר הקורונה - ואין לנו שמץ מושג מתי יפציע. מדברים הרבה על הטבע החוזר וכובש לו את מקומו "הראוי"; על ההתממשות האפידמית של אבחנתו האקזיסטנציאליסטית של סארטר כי "האחר הוא הגהנום"; על האתחול הכלכלי שיבוא (בתקווה...) ביום שאחרי או לחילופין על הנפילה הכלכלית הקשה הצפויה לאנשים ומדינות; על המתח המתגלע בין הצורך בשיתוף פעולה בינלאומי כדי להדביר את המגפה הנוכחית ואת אלה שמן הסתם תבואנה אחריה ובין הרצון של מדינות ועמים להתכנס בתוך עצמם ולהגיף את השערים מפני החוץ המאיים; על הסכנה שאם הדמוקרטיות הליברליות לא יוכיחו במאבק בנגיף את עדיפותן על משטרים אוטוריטריים, הפופוליזם יצבור נקודות ותאוצה בקלפיות; על הסיכוי שהגלובליזציה תואט ואולי אפילו תיעצר, ומעלים עוד תחזיות מתחזיות שונות. הרבה פחות מדובר על ההתבהרות הכואבת של  ניגוד האינטרסים הקיומי הבין-דורי והשלכותיו. הפגיעות הגבוהה במיוחד של קשישים לפנדמיה הנוכחית ואולי גם לאלה שיבואו בעתיד הופכת אותם שלא מרצונם ושלא בטובתם לנטל כבד אובייקטיבית על מערכת הבריאות ועל תקציבי הבריאות. לעת עתה בישראל אין מחסור במיטות ובמכשירי הנשמה לטיפול בחולי הקורונה, ומשום כך המאבק על כל משאף ומיטה עוד לא הסלים. ואולם, הדבר קרה באיטליה. שם נאלצו רופאים לקבל החלטות אכזריות אך הכרחיות את מי להנשים ואת מי לא, ובמקרה כזה אין ספק שהכף תיטה תמיד לטובת מי שתוחלת חייו צפויה להיות ארוכה יותר והסיכוי שההשקעה בו תישא פרי בעל ערך לחברה יהיה גבוה יותר. העובדה שהקשישים "זוללי משאבי הבריאות" שילמו במשך שנים ארוכות את מיסיהם ולהלכה קנו להם את הזכות לפרוע את הצ'ק ביום שבו יזקקו לסיוע רופאי, לא תעמוד להם אם וכאשר תפרוץ מלחמת הכול בכול, ובה ללא ספק תהיה ידם על התחתונה.


ואכן, רק לפני מספר ימים התפרסמה ידיעה שלא זכתה להרבה תשומת לב תקשורתית כי בנייר עמדה שעליו חתומים חברי המועצה הלאומית לביו-אתיקה והלשכה לאתיקה בהסתדרות הרפואית נקבעו מספר עקרונות שלפיהם ניתן להעריך מי מהחולים "ירוויח" יותר מטיפול מציל חיים ומי סיכויי ההישרדות שלו נמוכים. לפי המסמך, "במצב מחסור תינתן עדיפות בטיפול רק על סמך סיכויי ההישרדות". המסמך כולל תרשים זרימה וטבלאות תפקוד שיאפשרו לדרג את המטופלים לארבע דרגות: טובה, בינונית, גרועה או נמוכה ביותר על בסיס תפקודם הכולל לפני שחלו בקורונה, הרקע הרפואי ומספר המערכות הגופניות החיוניות הכושלות שלהם. לכאורה שיטת המיון אינה מתייחסת ישירות לגיל (אדרבא, באותו מסמך כתוב כי "אין להפלות בין חולים שונים על סמך מאפיינים שאינם רפואיים, או על סמך מאפיינים כלליים של קבוצות אנשים, אלא יש לקבוע את התיעדוף באופן אינדיבידואלי, על פי הנתונים הרפואיים הספציפיים לכל חולה."), אולם על פיה ברור שסיכוייה של אמי לקבל טיפול מציל חיים בהשוואה לסיכוייו של שחקן כדורגל צעיר וכשיר היו אפסיים, ואולי אף בצדק, שכן קשה לערער על הגיון הברזל התועלתני העומד מאחורי ההמלצות הללו. מן הסתם גם רוב הקשישים עצמם, לו נשאלו, היו מאשררים היגיון זה. הסופר א.ב. יהושע אמר כך בריאיון לקראת ליל הסדר האחרון: "אני, כאדם בן 83, מוכן ומזומן למוות אם זה יהיה במקום איזה צעיר, מהמשפחה שלי או לא מהמשפחה שלי. אני מקבל את הדין הזה, ואפילו בשביעות רצון. זה דבר אחד שבו אני רואה שבמגפה הזו יש בכל זאת איזו חמלה. הצעירים הם באמת העתיד". ואף על פי כן הוא מוסיף: "אני מקנא בכל כך הרבה חברים, וכמובן גם באשתי, שחסכו לעצמם את הפינאלה הזו שאני עכשיו חי אותה".


נכון לכתיבת הדברים הללו דומה שהמגפה התמתנה וכי בעתיד הקרוב לא נעמוד בפני הכרעות את מי להנשים ואת מי לאו, כלומר, להותירו למות בחנק. ובכל זאת, האירוע הטראומטי הכלל-עולמי הזה המחיש ביתר שֹאת את ירידת ערך החיים המתרחשת בד בבד עם ההזדקנות. בהשפעת הדיון בנושא בהקשר של הקורונה, יש להניח שהמחשבה כי קשישים צורכים משאבים שהיו יכולים אולי להועיל לצעירים, גם אם אין מדובר בטכנולוגיות מצילות חיים, עלולה – אם לא תהיה לכך התייחסות חברתית מושכלת – להוליד כלפי קשישים התייחסויות גרועות בהרבה מאלה שמיררו את חייה של אמי טרם מותה. ואולי שוב נראה, והפעם שלא בהומור (גרוע), פוסטים מהסוג שפרסם סטודנט לקולנוע בפייסבוק בשנת 2016 שבו הודיע לעולם: "ביי סבתא, יהיה זכרך ברוך. מישהו זכה עכשיו בדירה שווה במרכז תל-אביב!!!!!".


אפריל, 2020


פרופ' תמר הרמן היא מרצה למדע המדינה באוניברסיטה הפתוחה ועמיתת מחקר בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה.

מסתה האוטוביוגרפית "אוטוביוגרפיה מחקרית כסיפור של דור" ראתה אור בקובץ קווים לדמותנו: לחקור את ישראל, לכתוב על עצמנו, 2020 בהוצאת מכון בן גוריון וידיעות ספרים.