הספר בוחן את הקשר בין תכניות האב ותכניות המתאר לפיתוח הנגב וליישובו משנות החמישים של המאה העשרים עד לשנות האלפיים, ובעיקר את הפער שנוצר בין הבטחות הממסד ליישב את הנגב ולראות בו סְפר מועדף ובין מיעוט הפעולה בשטח. בתוך כך מתואר השינוי במעמדה של באר שבע מעיר למטרופולין הרביעית בישראל, על רקע מאבקים פוליטיים במדינה והעימות הבלתי פוסק בין המרכז לפריפריה. לראשונה נעשה כאן מאמץ לבחון לעומק את התכניות הרעיוניות והסטטוטוריות ולהציג את עמדותיהן בעניין פיתוח הנגב ויישובו ואת התייחסותן לרעיונות המרכזיים של הממסד הציוני: פיזור האוכלוסייה, כיבוש השממה, התיישבות בספר ועיבוי הגבולות, מיזוג הגלויות ויישוב הבדווים.