תל אביב היא לא רק עיר, היא גם פרק בהיסטוריה הציונית ומושג מפתח של התרבות הישראלית. היא הגשמתו של חזון והתגלמותו של רעיון. היא אמיתית ומיתית. היא קיימת לא רק כמכלול של בניינים ורחובות אלא גם מנוסחת במונחי התשובות לשאלה מהי תל אביב. תל אביב נבנתה בלבנים ובבלוקים, אך נבראה במילים המגדירות את מהותה ומכוננות אותה כעיר מיתית. תל אביב המיתית היא הפיגום הרעיוני שהעיר נבנית עליו בתודעה התרבותית. היא מייצגת תפיסה אידא(ל)ית של העיר כישות החורגת מן החולף ומהתנסויות היום-יום. הספר עוסק בפנים שונות של תל אביב המיתית: העיר העברית הראשונה, שיצקה הוויה עירונית חדשה בתבנית ציונית של גאולה לאומית והיתה ביטוי של מחויבות לחזון תחיית התרבות והשפה העברית; העיר ללא הפסקה היא העיר הגדולה, הדינמית והמתוחכמת, המקדמת את הדימוי העצמי שלה כעיר נאורה וסובלנית; העיר הלבנה היא דימוי חזותי שנעשה למותג המבטא מחויבות למורשת הבנויה של אדריכלות הסגנון הבין-לאומי. מלבד זאת הספר עוסק ביריבות הסמלית בין תל אביב לירושלים ובאתרים שהיו לחלק בלתי נפרד ממיתוס העיר: רחוב דיזנגוף, רחוק שינקין, חוף הים וכיכר העירייה.